מחבואים- פרולוג

היא הייתה יפה. לזה שמתי לב מהרגע הראשון. היה לה חיוך מתוק. הצחוק שלה היה מדבק. הייתי שומע אותו ומיד רוצה לצחוק יחד איתה. 

היה לה יופי מיוחד. לא יופי כמו של דוגמניות. לא, יופי אמיתי. טהור.

היו פעמים שממש סירבתי להאמין שהיא לא מלאך שנשלח אליי מלמעלה.

היא נראתה כמו נסיכה מהאגדות. יפיפייה, מלאת שמחת חיים. האור שקרן ממנה סנוור את כל הסובבים אותה.

נהגתי לעקוב אחריה. להסתכל עליה מבן הצללים. להתפלל שתשים לב אליי, אל הילד השקט, שאף אחד לא באמת מכיר. שפשט נמצא שם.

הייתי נוהג לשחק איתה מחבואים. בכל פעם שתפסה אותי מביט בה, הייתי נעלם.

עד שהיא מצאה אותי.

זה היה בשעה מאוחרת של הלילה, ובשעה מוקדמת של הבוקר.

ירד גשם, מבול. בשעה כזאת רק אוטובוס אחד היה פעיל. רצתי ומיהרתי להגיע אליו, וכשהגעתי לתחנת האוטובוס כולי הייתי רטוב, נעליי היו מלאות בוץ.

כשעליתי על האוטובוס חטפתי צעקות מהנהג. התעלמתי ממנו, כי הראש שלי היה מרוכז רק בדבר אחד. בילדה הבוכייה שישבה בקצה של האוטובוס. זיהיתי אותה מיד.

לא חשבתי על כלום באותו רגע. לא על הנהג העצבני, לא על העובדה שהיא לא מכירה אותי. מעולם לא היה לי אומץ לפנות אליה, אך באותו רגע הייתי חייב לבדוק מדוע היא בוכה.

ישבתי לידה, ואמרתי את המשפט הראשון שעלה לראשי.

"ילדות יפות לא בוכות."

ראשה הופנה מהחלון לעברי. "זה משפט הפתיחה שלך?"

"סלחי לי. אני לא יודע להתחיל שיחות."

"אז אל תעשה את זה."

התעלמתי מהרמז העבה שלה שצועק "תעזוב אותי בשקט". הייתי חייב לברר למה דמעות יורדות מפנים יפות כל כך.

"למה את בוכה?" שאלתי.

"זה לא עניינך" היא אמרה ומבטה חזר להתרכז בחלון, אבל אז הוא חזר אליי בהפתעה.

"זה אתה?" היא שאלה.

"אני זה אני, נכון" אמרתי והצלחתי להוציא ממנה חיוך קטן.

"אני מתכוונת, אתה מבית הספר שלי, נכון? זה אתה שמסתכל עליי כל הזמן. חברה שלי קייסי אמרה שהיא מתחילה לפחד ממך."

"קייסי בעצמה מפחידה."

הפעם חיוך רחב יותר מופיע על פניה. היא מחתה את דמעותיה עם שרוול הסוודר שלה. "קוראים לך ליאו, נכון? אתה מכיתה ט'3."

היא יודעת איך קוראים לי. "כן, זה נכון." היא מודעת לקיומי.

"ולרי, נעים מאוד" היא מחייכת.

"ולרי" אני חוזר על שמה. "יש לך חיוך יפה. את צריכה לחייך יותר."

היא צוחקת. "תודה, ליאו." היא שותקת לרגע, ואז מדברת שוב. "ליאו, למה ישבת לידי?"

"כי בכית." עניתי בפשטות.

"אוקיי, ו...?"

"וילדות יפות לא בוכות."

היא הרימה גבה. "וילדות מכוערות?"

"אין דבר כזה ילדות מכוערות." המשפט הזה גרם לה לחייך פעם נוספת.

"אתה מוצא חן בעיניי, ליאו."

"הו, נחמד." אני מוצא חן בעיניה.

"ברחתי מהבית" היא לוחשת.

"מה?"

"שאלת למה בכיתי. בכיתי כי ברחתי מהבית."

"הו." לחשתי. מה אומרים במצב כזה?

"אני לא בוכה. אבל אם הייתי, זה היה כי אמא שלי גוססת."

"הו" אמרה ולרי, ולרגע חשדתי שהיא מחקה אותי. "אז אני מבינה ששנינו  בורחים מהצרות."

"שנינו משחקים מחבואים עם הצרות, אבל הם תמיד ימצאו אותנו. במשחק הזה, אין מנצחים."