מחבואים- פרק 16

ולרי

השהות עם קאי מוציאה בי צדדים שמרוב שעבר הזמן מאז שהם יצאו כבר שכחתי שיש בי.

שעשוע, תחרותיות, שמחה.

זה... חדש. אך חדש באופן חיובי. מרענן.

"אמת או חובה?" אני שואלת וממתינה לתשובתו.

"אמת" הוא אומר ואני עוצרת כדי לתכנן את הצעד הבא שלי. לאחר מספר רגעים של חשיבה, אני אומרת, "למה סילקו אותך מנבחרת הג'ודו?"

פניו מחווירות, ואני מיד מתחרטת ששאלתי את זה. אך להפתעתי, הוא עונה בלי בעיה. "עשיתי יותר מדי בעיות, ולא למדתי לקח אף פעם. למאמן ולהנהלה פשוט היה נמאס ממני."

הו. "אני מצטערת" אני מלמלת. ו... אממ... איזה בעיות עשית?"

"זו אמת שנייה. עכשיו תורי לשאול אותך" הוא מחייך ואני מגלגלת עיניים. מתחכם. "אמת או חובה, ולרי?"      

"חובה" אני עונה מיד, מן נקמה על כך שלא ענה לשאלתי הנוספת, כי ברור שכולם מעדיפים אמת. אך לפי חיוכו המרוצה, אני מבינה שאצלו זה לא נכון.

"חובה עלייך לבחור באמת" הוא מחייך.

"אוי, נו באמת! זה מחוץ לחוקים." אני מוחה.

"לא קבענו מה החוקים, אז טכנית זה מותר." אני מגלגלת עיניים פעם נוספת, ואני נשבעת שהאישונים שלי יישארו למעלה בסוף.

"אז, חובה עלייך להגיד לי את האמת בקשר למה שאת חושבת עליי."

אני מכווצת את מצחי. "איזו מן חובה זאת?"

"אז את מפחדת להודות?" הוא מתגרה בי. לא. האידיוט הזה לא יכניע אותי. "בחיים לא."

"אז קדימה."

"אני חושבת עליך שאתה... עקשן. אבל בקטע טוב. אם להגיד את האמת? אף אחד אף פעם לא... התעקש עליי ככה. ואתה כן, וזו הרגשה טובה. מאוד. וזה מוזר. אנחנו מכירים מה, שבוע? אפילו פחות, ואני... איכשהו, יודעת שאיתך אני... מוגנת. פאק, זה נשמע הזוי ברמות. עזוב, אני בטח נשבעת משוגעת. שכח ממה שאמרתי-"

באמצע דבריי הוא רוכן לעברי, ושפתיו קרובות מתמיד. פאק. הוא עומד-

"2 מילקשייק תות?"

לעזאזל. אני מעיפה מבט זועם אל המלצרית המסכנה, שלא באמת עשתה כלום. במבט קצר לקאי אני מבינה שהוא מרגיש את אותו דבר.

"הפנקייק תכף יגיע" היא אומרת ולאחר המשפט המלצרית כמעט בורחת משם לאור המבטים שלנו וכשהיא מסתלקת אני פורצת בצחוק.

קאי מרים כפית ומתכוון להסתער על האוכל, אבל אני עוצרת אותו בחיוך מרושע. "חשבת שתתחמק מהמשחק, הא?"

"אעעגגג" הוא פולט שמץ של אותיות לא ברורות ואני צוחקת. "אמת או חובה, קאי?"

"חובה" הוא עונה.

אני סוקרת את האוכל המונח מולנו ומחייכת ברשעות. "החברה הזאת שלך תסכים שנזמין גם צ'יפס?"

"אממ, אני חושב. מה את זוממת?"

כעבור מספר דקות סלסלת צ'יפס מונחת מולנו.

"כן, ערמומית. מה התוכנית המרושעת שלך?" הוא שואל. אני מחייכת. "חובה עליך, לטבול את הצ'יפס במילקשייק ולאכול."

"את באמת מרושעת, הא?"

"אין לך מושג."

הייתי בטוחה שישתפן, אך הוא לחלוטין הפתיע אותי כשטבל את הצ'יפס במילקשייק והכניס לפיו. השמעתי תרועת ניצחון כשהוא לא הצליח ללעוס וירק את הצ'יפס הלעוס לתוך מפית.

"חה!" אני קוראת בעליזות. "ניצחתי."

"לא ניצחת ולא נעליים" הוא מוחה. "זה לא הוגן, זה קשה מדי. תני לי טובה אחרת."

אני מגחכת ומחליטה לחוס עליו. "בסדר. חובה עליך..." לנשק אותי. אני כמובן לא אומרת את זה בקול, כי אחרת הייתי מתייסרת על כך לנצח. אבל פאק, אם רק המלצרית לא הייתה מפריעה לנו... הייתי מגלה את טעם שפתיו.

"ולרי?" הוא אומר ומעיר אותי מן המחשבות. "אה, כן, סליחה. חלמתי בהקיץ לרגע. אז... חובה עליך, לשתות את המילקשייק בבת אחת!"

הוא נאנח בתסכול. "תעזבי את המילקשייק המסכן!"

אני נשענת על ספת המושב בזחיחות. "אז, אתה משתפן?" הוא מביט בי בכעס. "לעולם לא."

ואז, הוא עושה את הבלתי ייאמן. הוא גומע את המילקשייק הענק בשלוק אחד, מבלי לעצור לרגע, ורק לפי תנועות הגרון שלו ניתן להבחין שהוא נושם תוך כדי.

כשהכוס מתרוקנת לגמרי, הוא מניח אותה באגרסיביות והמפגש של הזכוכית על המשטח משמיע קול.

"מורידה בפניך את הכובע" אני מחייכת ועושה תנועה כאילו אני מורידה כובע דמיוני.

הוא צוחק ובדיוק מגיע הפנקייקים, הפעם מלצר אחר מגיע ואני מניחה שזה לא במקרה, והמלצרית פשוט פחדה מדי ממבטי השטן שהשלכנו לעברה.

אני כמעט מזילה ריר למראה הפנקייקים במרקם ענן, שמפוצצים נוזל שוקולדי חם ומעליהם סופלה שוקולד שממש קורא לי לתת בו ביס.

"פאק" קולו של קאי למראה גן העדן המתוק הזה מתאר בדיוק את מה שאני מרגישה.

ואז אנחנו מסתערים על הצלחת כאילו זו הארוחה האחרונה שלנו.

חמש דקות בלבד לאחר מכן אנחנו מפוצצים מול צלחת ריקה ונטולת אפילו פירור, ואם לא היה דבר כזה חיידקים הייתי בטוחה שהעובדים לא היו צריכים לנקות בכלל את הצלחת. היא כמעט נקייה לגמרי לאחר שחיסלנו כל טיפה שוקולדית ממנה.

"אני לא מתכוון לאכול יותר בחיים" קאי מכריז ואני מגחכת. "נשאר קצת צ'יפס" אני מקרבת את הסלסלה לעברו וכשהוא דוחף כמה צ'יפסים לפיו אני פורצת בצחוק, ופתאום אני מבינה כמה כיף להישאב לשמחה הזאת, נטולת הדאגות.

אך השמחה לא תמידית. הפעם לשם שינוי, אני לא הורסת את האווירה, אלא קאי. לפתע הוא מחוויר כשבחורה שדומה לו באופן מלחיץ נכנסת מהמטבח אל המסעדה. קולו של קאי נחרץ כשהוא אומר: "אנחנו עוזבים. עכשיו."

אני לא צריכה שהוא יגיד פעם נוספת כשאני לוקחת את הדברים שלי ורצה יחד איתו למכונית.

כשאנחנו יושבים במכונית וקאי מתניע, אני סוף סוף שואלת אותו מה קורה כאן, לעזאזל.

הוא נאנח ונמנע מקשר עין. "בעלת המסעדה היא... לא בדיוק חברה שלי."

"כן, את זה כבר הבנתי. אז מי זו?"

הוא מכווץ את מצחו כאילו קשה לו להגיד את המילים, ואני מיד מתמלאת צורך בלתי מוסבר לחבק אותו. אך במקום זאת אני מחכה שימשיך. 

"את זוכרת שסיפרתי לך על אחותי, נאיה? טוב, אז... המסעדה היא שלה."

אני מביטה בו בהפתעה. "אז למה לא אמרת כלום? למה הלכנו לשם?"

הוא נראה מובס. "אני לא יודע. כלומר, אני כן. פאק, זה נשמע הכי ילדותי שיש, אבל רציתי... לעצבן אותה. לנצל אותה. לגרום לה לכעוס כמו שהיא גרמה לי. רציתי להוכיח לה שאני לא צריך אותה. אני נשמע כרגע כמו ילד קטן, אבל רציתי לעשות לה... דווקא. אבל כשראיתי אותה פנים מול פנים, כל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע הוא... לברוח."

לברוח. אני יכולה להבין את זה. ברגע שאני שומעת את המילה, כל הכעס שהיה לי על השקר נעלם כלא היה. נותרה רק הזדהות ואהדה.

אני מניחה יד מהוססת על ידו. "אני מבינה. טוב, אם זה מעודד אותך- הספקתי לראות את הפנים שלה לפני שהסתלקנו. היא נראתה כאילו ראתה רוח רפאים."

הוא פורץ בצחוק, והמבט המחויך שעל פניו גורם לי לצחוק גם. ולרגע אחד, כאשר צחקנו כמו מטורפים, מבטינו התלכדו. עיניו בצבע הכחול הממכר הביטו לתוך עיניי הירוקות, ופתאום הכול נעצר. החששות והחרדות, הדאגה והכעס, כשהבחור הזה הסתכל עליי, הכול נעצר.

הוא ייפגע בך. הוא מסוכן. הוא בדיוק כמו השאר.

המחשבות הרעות, כשטן בתוך מוחי. מנסות להשתלט עליי. אך לא הפעם. אני אוכיח להן שהן טועות, אני אוכיח לעצמי שהן טועות.

ומה אם הן לא?

לפתע משהו פרוותי עוטף את כף ידי, ועיניה של ג'וי מביטות בי. אני לא מספיקה להתאבל על סופו של הרגע הקסום הזה, כי היא מתנפלת עליי ומלקקת את פניי.

אני צוחקת ומרגיעה אותה בליטופים. "מישהי פה התשעממה באוטו בזמן שבלסנו אוכל שככל הנראה יעשה לנו הרעלת סוכר."

קאי מגחך ושולח יד אל ג'וי. אני לרגע חוששת, אבל אז ג'וי קופצת ממני לזרועותיו. הוא מצחקק ונותן לה יחס משלו.

"ליאו אף פעם לא אהב את ג'וי. הוא תמיד שנא אותה וטען שהיא עושה בלגן" אני לוחשת, ואז נתקפת הלם מדבריי של עצמי. מעולם לא הזכרתי מרצוני את ליאו בפני קאי או בפני מישהו, אפילו לא בפני עצמי. תמיד אפילו זיכרון צבט לי את הלב.

קאי מופתע גם, אך הוא מתעשת מהר ומבטו מלא חמלה כשהוא אומר, "ליאו דפוק. מעבר לזה שהוא פסיכופת רצחני, איך זה אפשרי לשנוא כלבים?"

אני מחייכת בעצב. "הוא לא תמיד היה ככה. כלומר, פסיכופת כן, אבל הוא לא תמיד היה כל כך... רע. הוא לא תמיד היה הרע בסיפור שלי."

קולי עוד רועד מהתקף החרדה שהיה לי קודם כשאני לוחשת, "ליאו?"

הוא מפסיק את התעסקותו בשערי ומיישר מבט אליי. "כן, יקירתי?"

"אתה לא תפגע בי, נכון?" אף על פי שאני יודעת את התשובה, אני צריכה לשמוע את זה ממנו. אני חוטפת סכינים בגב מכל כך הרבה אנשים, אני צריכה את הוודאות שהוא לא יאכזב אותי.

אך משהו פה מוזר. במקום להגיב מיד, ידו משהה מעל השיער שלי ועוברים רגעים עד שהוא פוצה את פיו.

"אני לעולם לא ייפגע בך, יקירתי. את בטוחה איתי."

אני מחייכת, אך קולו נשמע... מכני. לא אנושי. זה סתם. את מדמיינת. תפסיקי לעשות עניין מכל דבר.

"אני אוהבת אותך."

"ולרי?"

אני מצמצמת וחוזרת למציאות. "כן?"

"זו לא אשמתך." הוא אומר בקול רך.

"אני יודעת" אני אומרת ומנסה להקליל את האווירה. "אז מתכוון לנסוע או שנעמוד פה עד שנאיה תמצא אותנו ותכריח אותנו לשלם?"

"ולרי" הוא אומר את שמי ברצינות ואני מתחילה להיבהל. "זו לא אשמתך."

אני מביטה בו בהפתעה, לא יודעת איך לעכל את המילים הפתאומיות. 

"א-אנחנו צריכים לזוז" אני מגמגמת. "אין זמן לבזבז."

למזלי הוא מהנהן ומתעלם מהניסיון הברור להתחמקות, מתניע את המכונית ואנחנו מעבירים את הנסיעה בשתיקה.

שלום לקוראים האהובים עלייייי!!! אז אחרי כמה זמן שלא העליתי פרק חדש הנה פרק חדש ומושלםםםם!!! מקווה כלכך שנהניתם ואל תשכחו לעדכן אותי מה חשבתםםםםם