מחבואים- פרק 18

ולרי

התקווה שנוצרה בתוכי מיד מתנפצת כאשר לא לדנה, ולא אף אחד מהעובדים יש מושג על מלאני ואודרי או מי הן בכלל.

אני מתחילה להתייאש. הסיכוי למצוא אותן בלי אף קצה חוט שואף לאפס. כתפיי נשמטות באכזבה. "אוקיי, תודה בכל זאת" אני מחייכת חיוך יבש לדנה ואפילו אין לי כוחות לזייף אותו.

דנה לא מגיבה, אלא רק מתעסקת במחשב, שבו נמצאים הצילומים של מצלמות האבטחה.

שיערה הסגול מעורר בי קנאה, כי תמיד רציתי שיער בצבעים משוגעים. רק הנוקשות של הוריי מנעה ממני לצבוע את השיער ולהתקעקע בכל הגוף.

דנה מיישרת אליי מבט בעיניים מוארות ואומרת, "הבנות שחיפשתן הן במקרה בלונדינית עם תספורת קארה ובחורה עם שיער ורוד שנראית כאילו גנבה את בגדיה מבובת ברבי?"

אני צוחקת לשמע התיאור וכמעט קופצת בשמחה. "כן, זה הן!"

חיוכה של דנה נעלם בהדרגה וכך גם התקווה שלי. "מה קרה?" שואל קאי, שגם מבחין בכך.

"אני חושבת שכדאי שתראו את זה."

היא מסובבת את המחשב אלינו ועיניי נפערות למראה הצילום של מלאני ואודרי, רוקדות וצמודות זו לזו. בהתחלה הכול נראה רגיל, אבל ליבי נופל לרצפה כשהסרטון מופעל ואני רואה בחור עם בגדים שחורים וכובע הקפוצ'ון על ראשו, אשר מתקרב אליהן בחשאי ונראה שמאיים עליהן בחפץ כלשהו. דנה לוחצת על משהו ואני רואה שוב את הסיטואציה רק בזווית צילום אחרת. זה אקדח.

אין לי מושג איך הוא הצליח להיכנס עם אקדח מבלי שיעצרו אותו, אך אני יכולה לראות בבירור את האימה וההפתעה על פניהן. גם מבלי לראות את פניו המוסתרות אני יודעת מי הוא הבחור. האיש שרודף וממרר את חיי, לא נותן לי מנוח ואוסר בשום אופן לתת לי שלווה. ליאו.

"אל תדאגו, אני כבר מתקשרת למשטרה."

אני כמעט קופצת במקומי. "לא. אל תתקשרי למשטרה, בבקשה."

היא מביטה בי כאילו אני משוגעת, ולמזלי קאי נחלץ לעזרתי. "היא התכוונה, שלא כדאי שתסתבכי לתוך כל הסיפור הזה. השאירי את זה לנו." הוא מחייך חיוך ידידותי, וזה מיד קונה את דנה כיוון שהיא מושכת בכתפיה. "בסדר. אני אשלח לכם את הקבצים, מה האי-מייל?"

אני נותנת לה אותו והיא מהנהנת. "אני מצטערת בשבילכם על כל הסיפור הזה. זה נשמע מטורף."

אני מהנהנת. "תודה רבה. את לא מבינה בכלל כמה עזרת לנו" אני אומרת בכנות מוחלטת.

"בשמחה" היא מחייכת באדיבות ואז אומרת, "מה דעתכם שתישארו כאן? די ברור שאתם לא קטינים, ונראה שאתם צריכים הפסקה מכל החרא הזה. אני אדאג לכם למשקאות בחינם" היא קורצת ואני זורחת מאושר למחשבה שאני עומדת להשתכר שוב. פאק, אני נשמעת כמו אלכוהוליסטית, ואולי זה מה שאני. אבל התגעגעתי לתחושה של קלילות נטולת דאגות.

"סגור."

***

קאי נראה מוטרד כשאני בשוט החמישי. או השישי, איבדתי ספירה. אני לא מבינה למה אבל אני מנסה להעלים את מבטו המודאג.

"שתה קצת, מר הורס מסיבות. לא יקרה לך כלום."

הוא מגחך. "מישהו צריך להיות פיכח ולהשגיח שלא תעשי צרות. חוץ מזה, אני צריך לנהוג. אומנם ההשכלה שלי לא גבוהה אבל אני מספיק חכם כדי לדעת לא לנהוג בשיכרות."

אני מגלגלת עיניים. "בסדר. אז לפחות אל תעשה פרצוף כל פעם שאני לוגמת." אני עושה בדיוק את זה, ובניגוד לבקשתי הוא עושה פרצוף ממורמר.

"אז אל תישתי כל כך הרבה. זה לא בריא."

"אמרו לך פעם שאתה הורס מסיבות? אני מגחכת תוך כדי שאני מזיזה את גופי לפי הקצב של המוזיקה. השיר Billie Bossa Nova של Billie Eilish מתנגן. אני מתרגשת כמו ילדה לשמע השיר של הזמרת האהובה עליי.

"נו, תרקוד איתי! תשתחרר קצת." אני לא אוהבת לרקוד, וזה גורם לי להבין מה היא ההשפעה של האלכוהול עליי. אבל זה לא אכפת לי.

כשהוא לא מגיב אני מושכת את ידו אליי. "קדימה!"

הוא סוף סוף נכנע ולוקח את ידי. איכשהו האלכוהול הופך אותי לנועזת כי אני מצמידה אותו אליי. "תרקוד איתי" אני דורשת.

השיר התחלף לשיר R U Mine? של Arctic Monkeys. האלכוהול החל לערפל את מודעותי לסביבה ואני כמעט מועדת אך קאי תופס אותי.

"אולי להישאר כאן ולהשתכר לא היה רעיון כזה טוב" הוא ממלמל.

"מממממ" אני ממלמלת. "אבל כיף לי! לא כיף לך, קאי?" הוא לא עונה לי. אני מתרגזת. "בחייך, קאי. אני לא זוכה להנות הרבה. בוא ננצל את הרגע."

הוא מביט בי כאילו חודר לנשמתי ואני נרתעת. הכחול בעיניו כל כך עמוק, שאני יכולה לטבוע לתוכו.

"אתה יודע, קאי, אתה עושה רושם של בחור שהייתי יכולה להתאהב בו אם לא הייתי אובססיבית לפסיכופת שנחוש להרוג אותי."

הוא מתנשף. "ולרי, את מתחילה לדבר שטויות. או שנלך או שתרגיעי עם האלכוהול-"

"נו, קאי! אתה מתנהג כמו אלכוהוליסט בגמילה. תשתחרר קצת!"

האמירה הייתה יותר הגיונית בראש שלי, אך כשהיא יוצאת מפי אני מיד מתחרטת. מבטו של קאי מתקשח ולסתו ננעלת. "בואי. אנחנו הולכים."

"רגע, קאי, לא התכוונתי-" אני קוראת אך הוא לא מקשיב. "קאי, בבקשה-" הוא מסתובב אליי ועיניו בוערות מכעס ומעלבון. הוא מתקרב אליי, אך באופן מוזר אני לא מפחדת. אני סומכת עליו שלא ייפגע בי.

"זה מצחיק אותך? לצחוק על נושאים כאלה כאילו זה פאקינג כלום ושום דבר?"

"קאי, זו לא הייתה הכוונה שלי-"

"או שאת באה איתי עכשיו, או שאני עוזב."

"מה? לאן תלך?" איכשהו הרעיון שהוא יעזוב מעלה בי חרדה מטורפת.

"לא יודע. אני לא רוצה לעזוב אותך, ולרי, אבל אני גם לא מוכן להיות פה ולצפות בך משתכרת וממשיכה לומר שטויות. את באה איתי, נשכור מלון  לנוח בו ומחר נטפל בהכול."

אני מהנהנת, גם כי אני מסכימה איתו שזה הדבר הנכון לעשות וגם כי אני לא מסוגלת לומר משהו. אני מרגישה כמו הבן אדם הכי נורא בעולם.

***

פעם אהבתי שתיקות. אני עדיין אוהבת. אני לא אוהבת לדבר הרבה, אני לא אוהבת לשתף דברים עליי. זה גורם לי להרגיש פגיעה. אני לא סומכת על אנשים, ובשתיקה יש לי זמן פנוי לזהות סכנות.

אך איכשהו, כשאני באוטו עם קאי, ומבטו מרוכז בכביש, ואפילו ברמזור הוא לא טורח להעיף אליי מבט- אני מתפללת שמשהו יגרום לשתיקה להישבר.

התפילות שלי לא נענות, השתיקה השורפת ממשיכה וממשיכה ואין לי ברירה אלא להתמודד איתה. אך בכל פעם שאני פותחת את הפה, אני לא מצליחה להוציא ממנו מילים. אולי החיים שלי נועדו להיות בזבל. אולי אני לא ראויה להיות שלווה. אולי אני פשוט זבל של בן אדם.

אולי. אולי. אולי.

אני רוצה להיעלם. אפילו לא בקטע אובדני, אלא פשוט... עייפות. אני כבר לא יודעת אם זה נפשי או פיזי.

ג'וי יושבת על ברכיי. בזמן שהיינו במועדון היא חיכתה ברכב כמו כלבה טובה. למזלי, הכלבה שלי צייתנית מאוד ומסוגלת להסתדר לבדה כל עוד אני משאירה לה אוכל, מים, ופתח אוויר. היא מושלמת, לעזאזל.

"אני מצטער." קאי ממלמל פתאום.

אני מביטה בו בהפתעה. "מצטער על מה?"

"על איך... שהגבתי. אני מצטער."

"קאי" אני מביטה בו. אני רואה שהוא רוצה להחזיר לי מבט, אך אם זה יקרה אנחנו כנראה נמות מתאונת דרכים. "אם תגיד עוד פעם אחת שאתה מצטער על טעות שאני עשיתי, אני אחטיף לך בעיטה בביצים."

הוא פולט צחוק, אך אני רצינית לגמרי. "ברצינות, קאי. אני התנהגתי כמו כלבה. לא התנהגתי כמו עצמי. זה לא תירוץ, אני... אני מצטערת."

הוא לא משיב, כולו מרוכז בכביש.

לאחר כמה דקות של שקט הוא אומר, "לפי השלטים יש מלון דרכים במרחק כמה מטרים מפה. נוכל לישון כאן הלילה ומחר להמשיך בחיפושים. נוכל למצוא כיוון."

אני מחייכת חיוך קטן. "תודה."

אכן כפי שאמר לאחר מספר דקות של נסיעה אנחנו מגיעים למין בקתה גדולה, קירותיה עשויים מעץ ובכניסה ווילון אדום, אור צהוב בוקע מהפתח של הדלת.

אנחנו מחנים ויוצאים מהמכונית, במבט קצר אל הטלפון שלי אני מגלה שהשעה היא 2 בלילה. מפתיע שהמלון פתוח ואני מקווה שיש להם מקום וחדרים פנויים.

אני מרימה את ג'וי והיא לא מרוצה כשאני מביאה אותה בידיי, למקרה שבמלון יעשו איתה בעיות.

אני מסיתה את הווילון ואנחנו מגלים חדר גדול ומואר, בפתח שטיח עגול בצבע אדום וכל החדר מעוצב בצבעים של חורף. אנחנו הולכים על רצפת העץ ורואים עמדת קבלה עמוסה בחפצים, מאחורי מחשב נייח נמצאת אישה מבוגרת עם פנים מחויכות. היא קמה לקראתנו בחיוך קורן.

"ברוכים הבאים למלון 'לָנדור'. תרצו לשכור חדר?"

אני מהנהנת בחיוב והיא חוזרת לעמדתה במחשב ובזמן שהיא מתעסקת בו אני סוקרת את המקום.

3 כורסאות בצבע צהוב חרדל ניצבות לצד אח מאבן, בו בוערת אש. ציורי אומנות תלויים על הקירות במסגרת זהב, הם כל כך יפים שמתחשק לי לבהות בכל אחד ואחד מהם. תמונה אחת היא ציור ראליסטי באופן מפחיד, של גאות ושפל. ים עם גלים סוערים, גוונים עזים של כחול טורקיז ותכלת. לו היה לי חדר ובית קבוע, הייתי רוצה לתלות את זה מעל המיטה.

ציור שני אשר תלוי ליד הראשון הוא ההפך המוחלט: ציור שצויר בצבעי גיר, של מדבר שומם. גוונים של כתום, צהוב וחום. שמש לוהטת הקופחת על חול המדבר, ובאופן מוזר ומיוחד בו זמנית על חול המדבר מצוירת שלולית מים.

איכשהו זה נותן לי מסר שגם בחלל שחור וקודר, יש נקודת אור. שבכל רע אפשר למצוא את הטוב. מוצא חן בעיניי.

קולה של האישה מונע ממני להמשיך לסקור את הציורים. "למזלכם, הגעתם בזמן. נותר לנו חדר פנוי אחד." היא מחייכת.

"יופי" אני מחייכת. "כמה זה יעלה לנו?"

"מאה דולר לילה. מיני-בר חינם, ושירות חדרים."

הסכום זו לא בעיה בשבילי, מלאני ואודרי היו מאוד נדיבות בסכום שהן השאירו לי, אך קאי לא נראה מרוצה. גברים, לך תבין. האגו שלהם מונע מאישה לשלם גם כאשר לגבר אין פרוטה.

אני מוציאה מהתיק ארנק, וזו הטעות שלי. ג'וי נופלת מידיי, וניסיונותיי להסתיר אותה נכשלים.

גבותיה של האישה מורמות. "אני מתנצלת, אבל הכלבה לא תוכל להיות איתכם במלון. זה נגד החוקים-"

קאי קוטע אותה באמצע המשפט. "אנחנו לא מוותרים עליה. היא לא מרעישה ולא עושה בעיות, אז או שתיאלצו להתמודד עם כלבה קטנה או שתפסידו כסף. בחירה שלכם."

אני מחייכת וקורנת מאושר לאור הלחימה שלו בשביל ג'וי. "תודה" אני לוחשת, והאישה לא מרוצה כל כך אך היא מהנהנת. "אלה המפתחות. קומה שנייה, חדר 134. אין מעלית."

היא חוטפת ממני את השטר ואני לוקחת ממנה את המפתח, ומחייכת בנועם. "לילה טוב לך."

כלבה.

כשאנחנו מגיעים אל החדר, חושכות עיניי.

כיוון שבמרכז החדר מוצבת מיטה. זוגית. אחת. אוי לא. "אני יכול לישון על הספה" הוא מציע. אין ספה.

"תקשיב, זה... זה בסדר. נוכל להסתדר עם מיטה אחת."

הוא מביט בי. "אוקיי."

פאק, אני לא מסוגלת להתמודד עם השקט המחניק הזה. "אני הולכת להתקלח" אני ממלמלת וכמעט רצה אל חדר האמבטיה.

אני לא שומעת את תגובתו של קאי כשאני מתרסקת על הרצפה, נצמדת אל הדלת ומקרבת את ברכיי אל גופי. הכול פשוט יותר מדי.

השמלה היקרה עדיין על גופי, ואני לא רוצה להוריד אותה. אפילו לא בשביל להתקלח. אני מדליקה את המים באמבטיה כדי שקאי יחשוב שאני אכן מתקלחת, ולא בוכה על מר גורלי. לעזאזל.

אני יושבת שם על רצפת העץ דקות ארוכות, אולי אפילו שעה. האדים מהמים הרותחים מחממים את גופי, אך זה לא מונע את הקור המדכא.

לבסוף אני מכבה את זרם המים, ומרטיבה את פניי ושיערי כדי שקאי יחשוב שאכן התקלחתי. אבל לא, אין לי כוחות לזה עכשיו, ואני חוששת שאהרוג את עצמי מהמים הרותחים.

אני יוצאת מחדר האמבטיה אל חדר ריק, לבד מג'וי שקופצת על רגליי בשמחה. "ק-קאי?" אני מגמגמת וחרדה מתחילה לעלות במורד גרוני. "קאי, אתה פה?"

אני מתחילה לסקור את החדר, אך הוא מאוד קטן ואם קאי היה פה הייתי כבר רואה אותו. אני כל כך נואשת שאני פאקינג מחפשת בתוך הארונות. אין סימן לקאי.

אני מתרסקת על הרצפה בעיניים דומעות, אלפי מחשבות וחששות חולפות במוחי. תיאוריות שמקורן בתקווה על מה קרה, אך התשובה ברורה. קאי עזב אותי.

אני מודה לאלוהים על השינה שעוטפת אותי כי אני לא מסוגלת כעת להתמודד עם המציאות.

אני לא יודעת מה אני עושה בבית קברות, עם את חפירה בידי.

אני לא יודעת מה מטרתי, אך איכשהו ידי לבדה מתחילה לחפור בתוך האדמה. בוץ מלכלך את בגדיי אך זה לא מעניין אותי. אני חופרת וחופרת, עד שהבור גדול מספיק.

כשאני מסיימת כולי מלוכלכת מבוץ יזע ודם.

אני מסתובבת בבית הקברות השומם, ובאופן מפחיד אני יכולה להרגיש את הרוחות, את הנשמות המתות. הן קוראות לי.

על מצבות מאבן חרוטות אותיות, ובאופן מפחיד, השמות מוכרים.

אני שוכחת כיצד לנשום כשאני רואה את שמות הוריי. ופתאום הכול מוכר כל כך. כל המצבות, עליהן חרוטים שמות מוכרים.

חברים שלי, מורים מבית הספר, אנשים מן העבר. כולם... מתים?

מבולבלת ומבועתת כולי, אני צועדת סביב הקברים, ועל שני קברים מונח על כל אחד פרח בודד. אני עוצרת וקוראת את השמות. בקבר אחד חרוט השם אודרי ובקבר השני, מלאני.

נשימתי כעת נעצרת לחלוטין, ואני מאבדת שליטה בהיגיון.

פתאום זה מכה בי, איבדתי את הכול. את המשפחה שלי, את חבריי, איבדתי את כל מה שהיה לי. אני לבדי עכשיו.

אך שני אנשים חסרים כאן, ואני מרגישה שחסרונם מסמל משהו.

ולפתע משהו מושך אותי לאחור, ואני כמעט מועדת כשאני מנסה להיאבק בזה. אני נופלת על האדמה, סנטימטרים ספורים מהבור אשר חפרתי קודם לכן. איכשהו, אני מרגישה שהקבר הזה נועד בשבילי.

שרועה על האדמה, אני ממתינה.

כשאני שומעת צעדים אני יודעת שהמוות קרב ובא. איכשהו, השלמתי עם כך.

קול מוכר להחריד לוחש אליי באפלה, "הפסדת, יקירתי. זהו סוף המשחק." גרזן מותח בבטני. באופן מוזר איני מרגישה את הכאב.

ובשניות האחרונות לחיי אני שומעת, "איבדת את הכול. חברים, משפחה. וכעת, את עומדת לאבד גם את עצמך."

"זה לא נכון" אני מתנשמת. "יש לי... יש לי אותו!"

ואז אני רואה אדם השוכב בתוך הקבר שחפרתי. שיער שחור, פנים חיוורות ועיניים יפות עצומות. קאי.

"ולרי? ולרי!"

אני מתעוררת לקולות מוכרים נסערת ושטופת זיעה. מים קרים מוטחים בפניי ואני מגלה את קאי כורע מעליי בפנים נסערות ומודאגות. ההקלה לראות אותו מעלימה את כל התחושות מן החלום, ואני כמעט מפילה אותו כשאני מתנפלת עליו בחיבוק.

תוך כדי צחוק הוא שואל, "מה קרה?"

״חשבתי שעזבת״ אני לוחשת בקושי, בקול צרוד.

"היי, היי" הוא מתרחק מהחיבוק כדי להביט בעיניי. "לא עזבתי. וגם לא אעזוב, רק ירדתי למטה להביא מים." אני מביטה ברצפה ורואה כפי שאמר, בקבוק פלסטיק ולידו שלולית מהמים ששפך עליי כדי להעיר אותי.

"מה זה היה?" הוא שואל. "פלאשבק?"

אני מנידה בראשי לשלילה. "סיוט" אני לוחשת. הוא מהנהן. "את רוצה לספר על מה הוא היה?"

אני נאנחת ונשענת לאחור על המיטה.

"חלמתי שאני... בבית קברות. הוא היה ריק ושומם, וחפרתי קבר באדמה. אחרי שהקבר היה מוכן, הסתובבתי בבית הקברות, וכל השמות על המצבות היו מוכרים כל כך. כל השמות היו... אנשים מהעבר שלי. אפילו אנשים שאני לא מחבבת, את כולם איבדתי. אפילו השמות של מלאני ואודרי היו שם. ואז... נפלתי על הקרקע, ליד הקבר שחפרתי. קולו של ליאו הדהד במוח שלי ואמר שאיבדתי את כולם. ואז פתאום, מתתי. ובשניות האחרונות, ראיתי אותך. בתוך הקבר. ואז התעוררתי."

אני לא שמה לב לדמעותיי עד שקאי מוחה אותן באגודלו.

"זה קורה הרבה? הסיוטים?"

"כ-כן. מאז ש..." קאי ממתין בסבלנות כשאני מגמגמת, מנסה למצוא את המילים. "מאז שליאו ניסה לרצוח אותי בפעם הראשונה."

עיניו של קאי נוצצות בהפתעה אבל הוא נותן לי להמשיך לדבר.

"מאותו יום פאקינג ארור יש לי סיוטים מזוויעים כמעט כל לילה. ההתמודדות עם הטראומה מספיק קשה, והסיוטים הופכים את זה לבלתי אפשרי." דמעה יורדת לאורך פניי ומכתימה את הסדין הלבן של המיטה. "לחיות עם זה, זה... בלתי אפשרי."

שתיקה מעיקה שוררת, ולרגע אני מפחדת שקאי נרתע ממני.

"אני מכור" קאי לוחש פתאום. ״בגלל זה הגבתי בעצבים קודם במועדון."

אני מביטה בו בהפתעה. "מכור? למה?"

"כל מה שתוכלי לחשוב עליו. אלכוהול, סמים, פאקינג גניבות. יש לי נטייה מעצבנת להתמכר לכל דבר שנותן לי בריחה מהמציאות. זה... זה למה העיפו אותי מהנבחרת. תפסו אותי מעשן עם חברים מהנבחרת מריחואנה ועוד חומרים שהייתי כל כך מחוק מכדי לזכור אותם. קיבלנו אזהרה, וכל השאר לקחו את זה ברצינות. הם הפסיקו עם הכול, אבל אני הייתי חסר אחראיות. עישנתי, הסנפתי, בלעתי. רק הזרקתי לא, ואני חושב שאם לא היו מעיפים אותי בלי פרוטה הייתי עושה גם את זה."

הוא לוקח הפסקה לנשום אוויר ואני מרימה יד מהוססת אל ידו לתמיכה.

"לא סיפרתי לך את זה כששאלת, כי פאק, התביישתי בזה כל כך. מעולם לא חשבתי שאהיה מכור. אבל הייתי צריך לצפות לכך. מאז שאני ילד אהבתי לגנוב. זה תחביב מטופש, אך זה נתן לי אדרנלין ותחושה מופלאה של סכנה. זה התחיל בלחטוף קלמנטינה בסופר, והמשיך בלגנוב בגדים מחנויות. ההורים שלי שנאו את זה, אבל כל עוד לא נתפסתי הם שתקו בנושא. מה ששבר את גב הגמל היה בכיתה יא', שפרצתי לבית הספר. מעולם לא הייתי תלמיד טוב, וזה היה כשהמנהלת דיברה עם ההורים שלי. היא אמרה להם שאני לא מוצלח, ושאם לא הציונים שלי ישתפרו משמעותית, אני יסולק. זה הרתיח אותם, ויותר מכל, זה הרתיח אותי. פרצתי לבית הספר שלי והחרבתי שם את הכול. עשיתי בלגן מטורף. זה היה נראה כמו התוכנית המושלמת, אבל שכחתי דבר אחד. אב הבית. הוא הצליח לצלם הוכחה ושלח את זה למנהלת ולמשטרה. הועפתי מבית ספר, כצפוי. ההורים שלי כל כך כעסו שהם העיפו אותי מהבית הישר אל הרחוב.

למזלי, ימים לפני כן צייד כישרונות הגיע לבית הספר וראה אותי מתאבק בשיעור אגרוף. וכך התקבלתי לנבחרת הג'ודו. הכול היה מושלם, היו לי חברים והצלחה אדירה. עד שהתנהגתי כמו טיפש והרסתי הכול." הוא התנשם. "אפילו עכשיו, אני מתבייש להודות בכך בקול. זה כל כך דפוק, אני מכור מזדיין וזו הבושה הכי גדולה שלי."

"היי, קאי, תביט בי" אני דורשת והוא מיישר אליי מבט. "לכולנו יש שלדים בארון. לכולנו יש דברים שאנחנו מתביישים להודות בהם. תראה אותי, אני במרדף נצחי עם פסיכופת רצחני, רק כי אני לא מסוגלת להמשיך הלאה. הטראומה משאירה אותי במקום. נראה לך שאני לא מתה מבושה כל פעם שאני מודה בזה בפני עצמי? אני כן. אולי אני דפוקה, אבל מה רע בזה? כולם דפוקים, בדרך כזו או אחרת."

"למען האמת, אני חושב שאם לא הייתי פורץ לבית שלך הייתי כנראה מת מקור או רעב. באיזשהו מקום, את הצלת אותי."

אני מחייכת. "אם לא היית פורץ לבית שלי הייתי נרצחת על ידי ליאו. אני מניחה שאנחנו פיטים."

לפתע ג'וי קופצת למיטה ואני צוחקת בהפתעה. "שלום לך" אני מגחכת ומלטפת את פרוותה, מעניקה לה אהבה כפי כשמגיע לה.

כשג'וי נרדמת תחת זרועותיי אני קולטת את קאי מביט בי, ואני מרגישה כלואה במבטו. עיניו הכחולות מביטות בי, חוקרות כל פיסה בנשמתי. עינינו מצטלבות, וגרוני מתייבש. המבט שלו כל כך חודר, עיניו בוערות והוא פאקינג יפה כל כך.

אם לא הייתי שקועה עמוק בטראומה, הייתי יכולה להתאהב בו. הייתי יכולה להרשות לעצמי להתאהב בו. אך זה לא אפשרי. אסור לי לתת לו להיפגע. ליאו הוא מניאק רכושני, הוא ייפגע בו בהזדמנות הראשונה, בוודאות. אסור לי להרשות לכך.

ופתאום חרדה מתחילה לעלות בגרוני, ויש לי תחושה של הקאה. קאי ייפגע בגללי. החלום שחלמתי, הוא גרסה מעוותת של המציאות. פגעתי בכל הקרובים אליי. הצילום של מלאני ואודרי מאוימות על ידי ליאו מחלחל במוחי, ומי יודע מה איתן עכשיו? גם בהן, פגעתי. פגעתי ואיבדתי את כל היקרים לי. וקאי... קאי הוא טוב מדי בשביל זה. אסור לי לתת לזה לקרות, אסור לי לתת לו להיפגע. אני אהרוס אותו. כמו שאני הורסת כל דבר.

אני חייבת לשים לזה סוף. אסור לי להיות אנוכית כל כך, קאי טוב מדי בשביל להיכנס לתסבוך הזה שנקרא החיים שלי.

"קאי" אני לוחשת. "מממ?" הוא אומר בתגובה, ואני שונאת את עצמי על הצעד הבא.

"אני מצטערת. זה לטובתך."

ואז אני לוקחת את ג'וי ומסתלקת.

***

אני בורחת. שוב.

איני יודעת לאן פניי מועדות. אני רק יודעת שכמה שיותר רחוק מכאן.

רגשות האשמה על הנטישה של קאי אוכלות אותי מבפנים. אך אני יודעת שזה הדבר הנכון. החלום שחלמתי, היה גרסה מעוותת למציאות. אני פוגעת בכל הסובבים אותי. כל מי שמתקרב אליי נפגע בסופו של דבר. נגזר עליי להיות לבד, ואני צריכה להתמודד עם זה.

אני רצה במסדרונות המלון, ופאק, לא ידעתי שזה עד כדי כך קשה לרוץ עם שמלה. הכלבה שבידיי לא מקלה על העניין.

אך אני נחושה. אני נחושה לברוח. זה קרה כל כך הרבה פעמים שהפכתי למומחית כל כך.

כשאני כבר עשר דקות על הרגליים, רצה ללא הפסקה וללא כיוון, הגוף שלי מחליט שהוא לא יכול יותר. כשג'וי קופצת מתוך ידיי אני קורסת על הרצפה, ראשי מסוחרר מהנפילה וכל גופי כואב, מכף רגל ועד ראש. אני שמה לב לדמעות כשהראשונה זולגת, ואז עוד אחת ועוד אחת, כשפניי רטובות כולן אני מתייפחת על הדשא. פתאום אני ממש רוצה שייווצר חור באדמה וייבלע אותי.

ג'וי מתחככת ברגלי כשאני סוקרת את הסביבה. אני נמצאת בבריכת המלון. מקום קטן ומואר בחשיכה של הלילה. הבריכה שקטה ופרט לעובדי המלון שעוברים מדי פעם אין כאן איש.

אני יושבת על גבעת דשא קטנה, וממקומי אני רואה את היופי של הלילה. המקום שקט לחלוטין פרט לצרצרים וליפחות הבכי שלי, שאט-אט מפסיקות בהדרגה.

ולרגע אחד, זה רק אני והשקט, ג'וי ונוכחותה המנחמת. לרגע אחד אני שוכחת מהכול, רגשות האשמה והבלגן במוחי מתנדפים. לרגע הכול שקט ושליו.

עד שפנים מוכרות ויפות עד כאב נכנסות לשדה הראייה שלי.

קאי. הוא יצא לחפש אותי. אחרי שברחתי לו כמו כלבה פחדנית. למה?

הלוואי שהיה לי את האומץ וההזדמנות לשאול אותו את השאלה הזאת. כי ברגע שהוא מתקרב אני קמה על רגליי ומזנקת שוב לריצה.

"ולרי!" אני שומעת את שמי מרחוק כשרגליי נעות במהירות. אני לא צריכה להסתובב כדי לדעת שהוא רץ אחריי, ושוב השאלה שאני נואשת לדעת את התשובה: למה?

למה שירדוף אחר מישהי שברחה ממנו כמו פחדנית מזדיינת?

שמתחבאת ממנו כאילו הם במשחק מחבואים מחורבן?

"ולרי!" הוא ממשיך לצעוק ואני משתמשת בכל כוח הרצון שלי כדי לא להסתובב ולהשליך את עצמי לזרועותיו.

אני לוקחת סיכון ומעיפה מבט לאחור. פאק. הוא מהיר.

אני מגבירה את המהירות שלי, כולי מרוכזת במטרה- לברוח.

שריריי מתחילים לכאוב וג'וי בידיי מכבידה, אני מרגישה שאני קרובה להתרסקות.

ופתאום הריצה מפסיקה.

המחשבה הראשונה שעולה בי כשאני נופלת לבריכה היא: מים. מים בכל מקום. נכנסים לאף שלי, לפי, לאוזניי. מרטיבים את שיערי ואת השמלה היקרה. עוצרים את נשימתי ואני מרגישה שאני מאבדת שליטה בגוף שלי. פתאום הידע שלי לשחות נעלם ואני טובעת, ולרגע אני חושבת שזה הסוף.

עד שידיים חסונות אוחזות בי ומרימות אותי אל שפת הבריכה, ואני זוכה לנשום את האוויר.

חזי עולה ויורד במהירות ואני משתעלת, כולי נוטפת מים מכף רגל ועד ראש.

אני קפואה והקור מרעיד אותי עד לשד עצמותיי, ולפתע אני אפופה בחום פתאומי. קאי כורך את זרועותיו סביבי וחום גופו עוטף אותי.

"את בסדר?" הוא לוחש לאוזני.

אני מהנהנת. "הצלת אותי" אני לוחשת. "שוב."

הוא מגחך. "תמיד לשירותך." אני צוחקת, ואז פניו מרצינות והאשמה שוב תוקפת אותי.

"א-אני מצטערת." אני אומרת בקול רועד, שיניי נוקשות.

הוא נאנח. "אני בעיקר דואג עכשיו שלא תחטפי היפותרמיה."

"אם אני אמות, זה מרגשות אשמה, לא היפותרמיה" אני מגחכת אך שום הומור לא נשמע בקולי. "קאי...סליחה."

הוא מהנהן. "אל תדאגי לזה עכשיו."

"אתה לא רוצה אותי בחיים שלך" אני לוחשת. הוא מפנה אליי את ראשו. "מה?"

אני חוזרת בקול רם יותר. "אתה לא רוצה אותי בחיים שלך, קאי. אני אהרוס אותך. כמו שהרסתי כל דבר בחיים שלי. אתה לא רוצה את זה. תאמין לי."

"את לא יכולה להחליט בשבילי מה אני רוצה" הוא אומר בזעף.

"אף אחד לא רוצה טיפוס כמוני. קאי, אתה מכיר את המשל על המלך מידס?"

"מה?" הוא שאל באי הבנה, ואני ממהרת להסביר. "המלך מידס היה ממזר חמדן. הוא ביקש שכל דבר שייגע בו יהפוך לזהב. בהתחלה זה היה רעיון טוב מאוד. חפצים אשר נגע בהם הפכו לזהב, אנשים סביבו התלהבו והוא הפך לאיש הכי עשיר בממלכה. אך במהרה הגיעו ההשלכות של מגע הזהב. הוא לא היה יכול לאכול ולשתות, כיוון שהאוכל הפך לזהב. כשנגע בביתו היא הפכה לפסל מזהב ומתה. דבר שתחילה היה נוצץ ומלהיב, הפך מהר אוד לקללה."

"סיפור מקסים והכול. אבל איך זה קשור?"

"קאי, אני אותו הדבר. אך במקום מגע זהב, יש לי מגע של רעל. כל מה שאני נוגעת בו, מתקלקל. נפגע. נהרס. אני לא מלכה. אין לי מגע של זהב. אני אהרוס אותך, כמו שכל מה שאני נוגעת בו נהרס. בגלל זה ברחתי קודם. אני לא יכולה- אני לא מסוגלת, להרשות לעצמי לפגוע בך. אני מצטערת."

אני מתרוממת, מיד מרגישה את משקל המים הספוגים בשמלתי. "אני מצטערת." אני אומרת שוב, אך הפעם בכוונה וכנות מלאים שנשמעים בקולי.

אני מופתעת כשקאי קם ואוחז בזרועי ואומר מילה אחת, "לא."

"מה?" אני מקמטת את מיצחי.

"את לא מבינה, ולרי? אני רוצה את זה. אני רוצה את הסכנות. הסיבוכים. השגעונות. כל אלה, לא אכפת לי. לא אכפת לי כל עוד מדובר בך. לא אכפת לי מכל השאר. אני רוצה... פאק, אני רוצה אותך."

עיניי נוצצות מדמעות. "קאי, אני-"

"פאק, תשתקי."

זו האזהרה היחידה שלי לפני ששפתיו נוחתות על שלי בעוצמה כזאת שאני כמעט שוב נופלת לבריכה. ידיו תופסות בעלות על מותניי כשלשונו נכנסת לתוך פי, הוא מנשק אותי כמו אוויר לנשימה. פאק, נשיקה איתו יותר טובה מכל מה שדמיינתי לעצמי.

השפה שלי מתחככת בפירסינג שלו ושורטת את העור והכאב כל כך פאקינג טוב. אני אוחזת בצווארו ומקרבת אותו אליי, אני לא רוצה שהרגע הזה ייגמר לעולם.

וגם הוא לא, כי הוא לא נותן לשפתיי מנוח. הוא מנשק אותי בפראות כאילו הוא לא יודע שובע. כמו אדם ששהה במדבר תחת שמש קופחת במשך ימים ואני כוס מים קרים.

"קאי" אני מייבבת לתוך פיו. הוא מתרחק מעט כדי לדבר, ושפתינו נוגעות-לא נוגעות. "כן?"

"אני... אני רוצה..." אני רוצה עוד. "פאק, אך אפשר לסרב לך ככה?" הוא אומר ושפתיו חוזרות לטרוף אותי. לשונו חוקרת את פי וגופינו זזים בריקוד משכר. אני נצמדת אליו כמו גלגל הצלה והוא אוחז בי כאילו הוא לא מסוגל להרפות.

הוא נושך את שפתי ואני גונחת בתגובה. אני רוצה עוד. אני צריכה עוד. ולפי שפת גופו, אני יודעת שגם הוא.

"קאי" אני לוחשת שוב. "מממ?" "בוא נסתלק מפה למקום שנהיה בו לבד. אני רוצה את הרגע  הזה לעצמי. אני לא רוצה לחלוק אותו לעוברי אורח."

"אין שום פאקינג בעיה."