מחבואים- פרק 17

ולרי

יד עדינה מעירה אותי משינתי השלווה ונטולת הסיוטים. אני מצמצמת בבלבול ומגלה את קאי מביט בי. "בוקר טוב, ואל."

אני מגחכת ומתמתחת. הגב שלי תפוס מהשינה במכונית אך הכאב לא עוצר אותי מלהתחכם. "ואל?" אני לא מצליחה לעצור את החיוך.

הוא מושך בכתפיו. "איך ישנת?"

"במפתיע, מעולה. בדרך כלל גבר לא מעיר אותי אלא סיוט מזוויע. זה שינוי מרענן."

הוא מחייך בשחצנות. "את בטוחה שזה לא כי שהית לידי?"

אני מגלגלת עיניים. "אתה עף על עצמך יותר מדי, אתה לא חושב?"

הוא מותח את ידיו כאילו להדגיש בכוונה את השרירים. אני מתאפקת לא לנעוץ בהם מבט כשהוא אומר, "שמעי, מותק. אי אפשר להתכחש לעובדות. מה שאת רואה כאן? ככה אנשים מדמיינים את המושג 'אל יווני'."

אני לא מתאפקת ופורצת בצחוק. החזה שלי עולה ויורד מעוצמת הצחוק ואני כמעט נחנקת.

"רואה? גם חתיך וגם שנון. מה אני אגיד לך, אני מציאה אמיתית."

"מזל שמצאתי אותך" אני אומרת כאילו בציניות, אך עמוק בפנים אני מתכוונת לזה ברצינות. אני לא יודעת אם הייתי שורדת שוב את הלבד הזה.

"ולרי?" קאי שואל ואני מפנה את ראשי אליו. ראשו מרוכז בכביש אך איכשהו אני בכל זאת יודעת שהוא מוטרד.

"כן?" אני שואלת. הוא מתנשף ואני ממתינה שידבר. "את יודעת שלא הייתה לי כוונה לפגוע בך, נכון?"

"למה אתה מתכוון?" אני מכווצת את מצחי.

"בדרך כלל, כשבן אדם פורץ לבית שלך, אתה אוטומטית חושב שהוא רוצה לפגוע בך. וכלומר, זה הגיוני לגמרי. אבל... אני לא עשיתי את זה כדי לגנוב כסף או חרא כזה. אני הייתי מלוכלך ומורעב וחלש, ו... חשבתי שהבית ריק. תכננתי רק לקחת כמה דברים שחסרונם לא יזיק.לא תכננתי למצוא... אותך. וכשראיתי את המניאק ההוא תוקף אותך, משהו בי לא אמר, אלא ממש צעק עליי להגן עלייך בכל מחיר. וגם כשסילקת אותי משם, במקום לכעוס... דאגתי. זה מוזר, נכון? עזבי, אני נשמע כמו משוגע. אני מצטער. בואי פשוט-"

פאק. את המשך המשפט לא שמעתי, כי פתאום שפתיו נראו מפתות מתמיד. כאילו הן מתחננות שאנשק או...

"סליחה? אתם מתכוונים לצאת מהרכב?"

פאק, אפילו לא שמתי לב שקאי חנה את המכונית עד שאיש רחב מימדים מעיר לנו בזעף. אני מזעיפה פנים. זאת פעם שלישית לפחות שמישהו או משהו מפריע לנו.

כשהאיש זז קצת אני קולטת שאנחנו בכניסה למועדון. אני מפנה את ראשי אל קאי שעצבני כמוני בגלל ההפרעה.

"זה המועדון שבו מלאני ואודרי היו?" אני לוחשת לעברו והוא מהנהן. אני סוקרת מרחוק את המקום. שלט ענק בעל נורות מהבהבות בצבעים זוהרים תלוי מעל 2 דלתות זכוכית.

DARI'S NIGHTCLUB אלה המילים הכתובות בשלט, ומוזיקה רועשת מצליחה לחדור לאוזניי גם מהמרחק בין האוטו למועדון.

התוכנית שלנו היא להיכנס למועדון ולדבר עם המנהל או המנהלת, לשאול האם הם זוכרים את מלאני ואודרי. הסיכויים שנמצא כאן קצה חוט נמוכים, אך אני נחושה לנסות.

אני מסמנת לקאי לרדת מהמכונית ושנינו יוצאים ממנה אל הבר. האיש הזעפן שהבנתי כעת שהוא הסלקטור חזר למקומו בפתח המועדון. אני שולחת אליו מבט שנאה אחרון ומביטה בהשתקפות שלי מהזכוכית. "אנחנו לא לבושים מתאים למועדון." אני קובעת וקאי מסכים איתי.עם כל הכבוד לנוחות של טרנינג וקפוצ'ון, סביב נשים עם שמלות מיני אני חד משמעית לא ארגיש שייכת, והחרדה שכבר יש לי במקומות צפופים רק תתגבר.

"אנחנו צריכים למצוא חנות בגדים" אני מכריזה. הוא מביט בי בפקפוק, "מאיזה כסף בדיוק?"

אני מחייכת לעברו. "מישהו כאן לימד אותי שמעסקים גדולים ניתן לגנוב בלי בעיה."

חיוך גאה מתנוסס על פניו ואני מגחכת. "איפה נמצא כאן חנות מרשת שמוסרי לגנוב ממנה?"

"קאי" אני ספק לוחשת ספק צועקת בגלל קולו הרם. "תהיה בשקט, יעצרו אותנו בסוף."

הוא מגחך וסוקר את הסביבה בעיניו. אנחנו רואים שלט מרחוק שאת הכתוב עליו בלתי אפשרי לפספס כיוון שהוא מודגש באורות: ראמל.

"בינגו" קאי מחייך ואני מביטה בו. "איך אתה כל כך בטוח שמוסרי לגנוב מהם?"

"החנות הזאת עושה ניסויים בבעלי חיים, ושלא נדבר על הנזק שלהם לסביבה. אם לא מהם, אז מאף אחד."

אני מחייכת לעברו בערמומיות. "אז מה עוצר אותנו מלגנוב בגדים במחיר מופקע?"

***

בתוכנית הגניבה שלנו שכחנו דבר אחד: הגניבה עצמה.

במפתיע, מסתבר שלגנוב מחנות יוקרה זה לא כזה פשוט. קודם כל, אנחנו צריכים להיכנס לחנות מבלי שהעובדים ירימו גבה משני אנשים עם בגדים פשוטים אשר נכנסים לחנות יוקרה. מזעזע, שופטני ומעצבן, אך נכון.

דבר שני- האבטחה. אם נצא עם בגדים שלא קנינו סביר להניח שנגמור את הלילה בתחנת משטרה.

ולכן, קאי מציע פתרון מחוכם, אבל אני לא יכולה להתעלם מהאכזבה שבסוף הערב איאלץ להיפרד משמלה יוקרתית של ראמל.

התוכנית ב' של קאי היא לקנות בגדים ולהחזיר אותם לחנות יום למחרת, וכך לא נפסיד שקל. בדיעבד זו נשמעת התוכנית המושלמת, אך אם יקרה משהו לבגדים הלך עלינו ועל הכסף המועט שנותר לנו.

אבל בחוויה שלי עם קאי עד כה הבנתי שהוא הבן אדם לחיות את הרגע יחד איתו.

וכך מצאנו את עצמנו בתאי המדידה בראמל, קאי ממתין לי בזמן שמחכות לי אוסף שמלות אחת מעל השנייה שאמדוד אותן.

הראשונה בערימה היא השמלה שהכי קוראת לי. זו שמלה קצרה בצבע בורדו, בעלת מחשוף בצורת וי. השמלה היא מבד סאטן ומעבר ליופי עוצר הנשימה שלה הבד נעים כל כך, שמתחשק לי לטבוע בתוכו. אוף, אני לא יודעת איך אצליח להיפרד ממנה.

כשהשמלה על גופי אני יודעת שהיא האחת. היא עוטפת את גופי בצורה מושלמת, מגדישה את הקימורים שלי והמחשוף לא מוגזם אך גם לא צנוע מדי. זה מושלם.

אני פותחת בהיסוס את הווילון של תא המדידה, וכיוון שהתאי מדידה מופרדים לגברים ונשים אני יוצאת אל החנות עצמה ומוצאת את קאי מטופף על הרצפה בשעמום. אני מכחכחת בגרון כדי להסב את תשומת ליבו, ופיו נפער.

קאי

גרוני התייבש כשראיתי את ולרי עם השמלה המחרפנת הזאת על גופה. פאק, אם זו הדרך שבא אמות- מיופי יתר, (יש דברי כזה בכלל? מתברר שכן.), אין לי שום תלונות.

"מה דעתך?" היא שואלת במבוכה.

מה דעתי? דעתי היא שאני כל כך רוצה להצמיד אותך לקיר ולנשק אותך מול כולם כשהגוף שלך והשמלה נצמדים לגופי.

אבל אני לא אומר את זה. למעשה, אני לא אומר כלום, פאק, נראה לי שאיבדתי את היכולת לדבר.

ולרי מפרשת את השתיקה שלי לא נכון, כיוון שהיא מסתובבת בראש שמוט אל תא המדידה. אני ממהר אליה ומסובב אותה בחזרה אליי.

"מממ?" היא שואלת בהפתעה ועיניה הירוקות מביטות אליי.

"לא שתקתי כי זה לא יפה. שתקתי כי... פאק, אני ממש שמח עכשיו שאני מצליח לדבר כי חששתי שאיבדתי את הקול מרוב שאת פאקינג... מהממת.

שפתיה נפשקות בהפתעה והחיוך שלה, החיוך עוצר הנשימה שלה, מתנוסס על פניה. "אז לקנות אותה או לנסות גם את השמלות האחרות-"

"את קונה אותה. אין פה מקום לוויכוח."

ולרי צוחקת וקול צחוקה גורם לי להרגיש משהו בחזי. אני מתעלם מזה, כי אין מצב שזה פרפרים.

אני מתעלם מההרגשה והולך אחריה לקופה.

***

מכנסי הג'ינס הרחבים והחולצה בגזרת אוברסייז שקנינו בחנות קטנה ליד הספיקו לי, ואילו ולרי נראתה כמו פאקינג אלילה.

זה לא אכפת לי, אבל ולרי הרגישה רע בשבילי שבזמן שהיא לובשת שמלה יוקרתית אני לובש בגדים זולים מחנות קטנה, אך הרגעתי אותה בכך שלא אכפת לי איך איראה.

״שמעי, גם בשקית זבל, אני נראה מדהים. אז אין כל כך הבדל.״

היא מצחקקת כשאנחנו מגיעים לפתח המועדון. הסלקטור העצבני שרציתי לרצוח על ההפרעה קודם לכן כבר לא שם, והחליפה אותו אישה בגיל העמידה.

"תעודות זהות בבקשה."

פאק. "ולרי, אין לי תעודת זהות" אני לוחש לאוזנה.

"שנייה אחת" ולרי מחייכת לאישה ולוקחת אותנו לצד. "מה זאת אומרת, אין לך תעודת זהות?"

"לא בדיוק חושבים על זה כשמעיפים אותך מהבית."

הבעת פניה הנסערת נרגעת לשמע דבריי. "טוב... אז.. לא יודעת, תוכל להפעיל עליה קסם אישי או משהו כזה?"

אני לא מתאפק ולא מצליח לעצור את חיוכי השחצני. ולמען האמת, אני גם לא רוצה. "את חושבת שיש לי קסם אישי, ואל?"

היא מגלגלת את עיניה. "שחצן אחד. נו, תנסה."

אני נכנע למרות שממש לא בא לי לתמרן את האישה ההיא. אני פונה אליה בחיוך מקסים. "היי, מותק. אחי ממש שם, את רואה? הוא מחזיק בתעודת הזהות שלי. תוכלי לתת לי להיכנס?" חיוכי לא יורד.

היא מביטה בי במבט חוקר. "בן כמה אתה, ילד?"

"21. אבל אל תדאגי, אני אוהב מבוגרות" אני קורץ ואני קולט בזווית העין את ולרי מתאפקת שלא לצחוק. אני מבין אותה כי אני בדיוק באותה בעיה.

האישה לא נראית משוכנעת ומדברת במכשיר הקשר שלה. "דנה, תוכלי לבוא רגע?"

אוי, לא. אומנם התוכנית שלנו היא רק לדבר עם המנהל או המנהלת או אחד מהעובדים, אך קיוויתי שנוכל להישאר במועדון ולבלות זמן עם ולרי, ופשוט... להנות. ללא דאגות.

לאחר כמה רגעים מגיעה דנה המדוברת, וגם אני וגם ולרי מפחדים ממה שעומד לקרות. הדבר הסביר שיקרה- יסלקו אותנו. ואנחנו מוכרחים לברר, לגלות, לשאול. גם אם ייתנו לנו להציץ במצלמות האבטחה זה יהיה מצוין.

אך בניגוד לחששות שלנו, דנה מגיעה בחיוך לבבי. היא משלבת ידיים מקועקעות ואומרת בטון משולב עם הומור, "מי כאן עושה בעיות?"

האישה מסמנת בידה לעברנו ואני מרגיש כמו פאקינג ילד קטן במשרד המנהלת.

"גברת... לא יודעת, דנה." ולרי מתחילה לומר, "אנחנו לא רוצים לעשות בעיות, אנחנו מחפשים שתי חברות שלי, קוראים להן מלאני ואודרי. הן נעדרות והמשטרה לא עוזרת." אני מתעלם מהשקר כי המשטרה בכלל לא יודעת. "אז החלטנו לחפש אותן בעצמנו, והמיקום האחרון שלהן הוא כאן. בבקשה, אנחנו רק רוצים לברר או לשאול מישהו אם הוא יודע משהו. למלאני יש... אישיות. היא די נתפסת לאנשים בזיכרון."

אני מגחך אף שלא פגשתי את מלאני בכלל, ונדהם מכישורי השכנוע של ולרי, כי הבעת פניה של דנה מיד משתנה והיא מורה לאישה, "מישל, תני להם לעבור."

בינגו. אנחנו הולכים עם דנה, וחיוכה של ולרי מלווה אותי ומשהו בחזה שלי נרגע.