מחבואים- פרק 1

ולרי

אני צורחת.

למה אני צורחת?

אני לא יודעת למה, אבל אני צורחת, וקר לי ורע וכואב.

אני לא יודעת היכן אני, אבל אני יודעת שזה מקום מספיק מרוחק שאף אחד לא יישמע את הצרחות שלי.

הרוח מעיפה את שיערי, הוא נוחת על פניי וחוסם את הראייה שלי. אני מנסה להושיט יד, אני מנסה לקום, אך משהו מונע ממני.

אני שכובה על מסילת רכבת. אני מנסה לקום, להציל את עצמי. כי אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות. כל רגע רכבת אמורה להגיע ולפגוע בי, ואני אמורה לקום ולהינצל, אך אני לא מצליחה.

אני לא רוצה.

אני מתחילה לבכות. זה התחיל מדמעה בודדה, והלך והתגבר. אני מרגישה כאילו אלה הדמעות המשמעותיות ביותר בחיי. כאילו אני צריכה לשמור אותן בצנצנת ולהשליך לאוקיינוס.

המסילה רועדת תחת גופי, ואני שומעת את הרכבת מתקרבת, רכבת שאמורה להגיע כל רגע, לפגוע בי.

"אני לא רוצה למות ככה" אני לוחשת, אולם אני לא קמה. אני נשארת במקומי, לא מצליחה לסגת. "אני רוצה לחיות."

כאב חד מפלח את גופי. הכול כל כך כואב. אני רוצה לצרוח, אולם אף צליל לא יוצא מפי. אני רוצה למות, אך אני חיה יותר משהייתי אי פעם.

"אני לא רוצה את זה" אני מתייפחת אל השמיים השחורים. "אני לא רוצה לחיות ככה!"

הרכבת הולכת ומתקרבת, ואני נשארת במקומי. מה יקרה לו אישאר? האם הכאב ייעלם? ומה רע בזה? מה רע בלשים קץ לכאב?

והנה אני, שוכבת על המסילה. רק רעשי הרכבת המתקרבת חותכים את הדממה.

הלב שלי פועם בתאוצה מטורפת. אני מרגישה יד מלטפת אותי, שפתיים מנשקות את שלי בעדינות. אני מרגישה אצבעות מוחות את דמעותיי.

אך לא היה שם אף אחד.

והנה שוב, הכאב הזה. מתפשט בכל גופי, מייסר אותי.

הרכבת מתקרבת. האם זה הסוף?

אני מתעוררת רועדת ושטופת זיעה.

אני מתקשה לנשום באופן סדיר. הכול מסוחרר לי. לוקחים לי מספר רגעים להבין איפה אני.

5 דברים שאת רואה סביבך. מראה. ספר. חטיף גבינה. המצעים הלבנים של בית המלון.

כשאני מצליחה לנשום כמו שצריך, אני מדליקה את המנורה והיא מאירה את החדר. אני שותה מים מהבוקר, מה שלא כל כך עוזר. הייתי עושה הכול בשביל כוס מים קרים.

הסיוטים האלה מוכרחים להיפסק. אני מודעת היטב לאובדנות שלי, אני לא צריכה שהתת מודע שלי יזכיר לי את הרצון למות.

אני משפשפת את עיניי ומסיטה את הווילון. קמתי בדיוק בזריחה.

הדחף ליפול למיטה הרכה של בית המלון ולשקוע שוב בשינה חזק, אבל אני חוששת שהחלום ימשיך מאיפה שנעצר. לא מתחשק לי להרגיש איך זה פגיעת רכבת. או שהרכבת פשוט תחלוף על פניי, ואגלה שאני בת אלמוות. את זה עוד יותר לא מתחשק לי לגלות.

השעה בטלפון שלי מראה 7:18, ומתחת לשעה כתוב התאריך: ה-6 לדצמבר.

יום השנתיים שלי ושל ליאו.

זה היה אמור להיות. אם לא היה קורה מה שקרה. אם הכול לא היה משתנה בן לילה.

מזל טוב לנו.

כשאני סוף סוף מצליחה לקום ולהפסיק לבהות בקיר, אני מעירה את ג'וי. אני מלטפת אותה ופורעת את הפרווה שלה, והיא קופצת עליי.

"בוקר טוב גם לך" אני צוחקת תוך כדי שהיא מלקקת אותי.

יקום יקר, כשביקשתי כוס מים קרים לא התכוונתי לרוק של כלבה.

הורדתי את ג'וי ממני, וניגבתי את פניי. למרות שהיא כלבה שובבה, אני אוהבת אותה.

היא לא גדולה יותר מדי, היא קטנה מספיק כדי להידחס לתוך תיק גב. המסע דרכים שלי, שכולל המון בתי מלון לא מאפשר לי לסחוב איתי כלבה, כי רוב המלונות לא מאפשרים את זה. לכן אני מחביאה אותה, ומקווה שאף אחד מעובדי המלון לא יגלה.

אני מחווירה כשנופלת לי ההבנה שהיום זה היום האחרון שלי במלון, ואני צריכה לצאת למקום חדש. לברוח.

למרות שכל רצוני הוא ליפול בחזרה למיטה, ולקוות שאחלום על צפרדעים מדברים וחדי קרן ולא עוד סיוט מזעזע, איכשהו אני מצליחה להשיג כוחות לקום ולארוז את חפציי.

החיסרון בחיים כאלה, זה חוסר הוודאות. אני לא יודעת לאן אלך, ומה מחכה לי. כל יום הוא הרפתקה חדשה, בכל שבועיים אני עוזבת את המקום בו שהיתי למקום אחר. זה לא נגמר. ואני כמעט אף פעם לא יודעת לאן פניי מועדות. אני אפילו לא יודעת אם אחיה מחר בבוקר.

אבל את זה אשאיר לפעם אחרת.

זה יום חדש, התחלה חדשה, סיכוי חדש.

זה מה שאני אומרת לעצמי כל יום, אולם- כל יום הוא בדיוק אותו דבר. בדיוק אותו סבל.

אני מסלקת מראשי את המחשבות, אבל הלוואי שזה היה יותר פשוט. אם רק יכולתי להגיד "קישטה" לבעיות שלי, כמו יתוש לא רצוי, הכול היה הרבה יותר קל.

הטעות הראשונה שלי להיום היא להסתכל במראה. אני שונאת להסתכל במראה.

המראה משקפת את כל כולי, את כל חוסרי הביטחון שלי, את כל הפגמים, הצלקות. במראה אני לא רואה את ולרי של היום, אני רואה את הילדה החלשה, השבורה והמאוהבת.

אני מלטפת את שיערי. הטעות השנייה שלי להיום.

אני יושבת על הדשא, ראשי על ברכיו, ידיו מלטפות את שיערי. ברקע השיר "Fade into you" של mazzy star. הוא מתנגן ברקע, אך במקום להקשיב לו אני מאזינה לקולות הלב הדופק שבחזהו של ליאו.

"אני אוהב אותך" הוא לוחש פתאום, וביטני מתמלאת פרפרים.

אני צוחקת, "יש סיבה לאמירה הרנדומלית?"

"לא. אני פשוט... אני פשוט אוהב אותך."

חיוך רחב ואמיתי ממלא את פניי. "גם אני אוהבת אותך, ליאו. יותר מהכול. יותר מכולם."

בן רגע הפלאשבק התחלף.

"ליאו, תעזוב אותי. אתה מכאיב לי, בבקשה" אני מייבבת.

ליאו ליטף את שיערי, בתנועה שבעבר גרמה לי לפרפרים, אך ברגע זה, התפללתי שיוריד את ידו. ניסיתי לברוח ממגע ידו, אך הליטוף הנעים הפך למשיכה אגרסיבית.

"ליאו, אתה מכאיב לי!" צרחתי.

"זאת המטרה, יקירתי. את לא מבינה?!"

החזרה למציאות היא כמו אגרוף בבטן.

"לא, לא, לא לא לא לא לא..." מלמלתי שוב ושוב.

אני לא יכולה לראות את השיער הזה. אני חייבת להיפטר ממנו.

לא, לא, לא....

חיפשתי באטרף מספריים, ולא עניין אותי כלום, לא ג'וי, שנבחה בטירוף מדאגה, לא ההיגיון שצרח: "אל תגזרי את השיער כשאת בהתקף ורועדת", ולא העובדה שאם לא אעצור אאבד את השיער היפה שלי.

שום דבר לא עניין אותי. כשהיד שלי מצאה את המספריים, היא פעלה מעצמה. הזיכרונות תקפו אותי, והייתי נואשת למחוק כל אחד מהם.

ככל שעוד שיערה נפלה על הרצפה, ככה זיכרון המגע שלו נעלם.

עוד שיערה שנפלה ועוד שיערה, ככה נשימתי חזרה להיות סדירה.

כשנרגעתי, המספריים נפלו מתוך אצבעותיי והבטתי בהשתקפות שלי במראה. מולי עמדה בחורה שונה. עם שיער קצר עד הכתפיים, מעט נמשים מתחת לעיניי דבש, ועיגולים שחורים מתחתם.

מבטי ירד אל הרצפה, מלאה בשערות גזורות, ואז בחזרה להשתקפותי במראה.

הרבה יותר טוב.

השינוי המשמעותי במראה שלי הוריד אבן מהשק אבנים הדמיוני שאני סוחבת על הגב שלי. אבל אבן אחת לכל כך הרבה צרות לא משנה כלום.

ליאו.

הבית.

כסף.

בדידות.

ליאו.

טראומה.

פלאשבקים.

סיוטים.

ליאו.

ליאו, ליאו, ליאו, ליאו. הכול מתחיל ומסתכם בו.

הוא הרס לך את החיים.

הוא הציל לך את החיים.

הוא הרס אותך!

הוא הציל אותך.

את שונאת אותו.

את אוהבת אותו, ותמיד תאהבי.

הקולות, הם מרקדים לי בראש, הטוב והרע, החכם והעיוור. אחד שרוצה להרוס אותי, לשאוב אותי חזרה למקומות האפלים שיצאתי מהם ובקושי, השני חכם, מנסה להציל אותי.

אבל אולי אני לא רוצה להינצל?

הם משחקים בי, מרקדים לי בתוך הראש, מחרפנים אותי ושותקים רק כשאני או משתכרת למוות או ישנה. וגם בשינה הם מצליחים לרדוף אותי, חלומות מזוויעים שרק מחמירים עם הזמן. אומרים שהזמן מרפא את הכול? פאקינג בולשיט.

אני לוקחת את התיק שלי ודוחפת אליו חפצים. בגדים, ארנק, מעט אוכל בשביל ג'וי, שאני מוכרחה לקנות עוד, מהכסף שאין לי; מברשת שיניים, בקבוק מים, חטיף שוקולד ויומן. לא בסגנון של "יומני היקר...", אלא יותר בסגנון של: "יומן יקר, מעדכנת שאני עדיין חיה."

אני כותבת בו כל כמה זמן, בעיקר במצבים של התמוטטות ומשבר נפשי. בעבר זה לא היה ככה. בעבר כתבתי בו לעיתים קרובות, במצבים של אושר ואופטימיות.

אני מדפדפת בו ועוצרת בעמוד רנדומלי.

15.2.2014

יומן יקר, שלום!

אני וליאו היום נסענו ליער, לעשות פיקניק. הוא היה כל כך מתוק, עם החיוך היפה שלו, והריח הממכר. הוא הביא את כל המאכלים האהובים עליי. מיץ תפוזים סחוט טרי, עוגיות שוקולד צ'יפס ואפילו גנב מהבית שלו כמה בירות.

אחרי שאכלנו הוא קפץ לאגם שהיה לידינו, והמניאק דחף אותי אל המים עם בגדים!

אני יודעת, אסור לקלל. אבל הוא היה כל כך מעצבן! קפאתי מקור באותו רגע. ממש קפאתי. והאידיוט הזה, צחק כשעטף אותי במגבת. להגיד את האמת? הוא היה כל כך מושך כשהוריד את הז'קט והלביש אותי בו, אני עדיין איתו, הוא מלא בריח שלו ועושה לי נעים.

אחרי שהתחממתי, ליאו נישק אותי. אנחנו כבר חודשיים ביחד, חודשיים ותשעה ימים ליתר דיוק, ובינתיים רק התמזמזנו. אני רוצה לעלות לשלב הבא, אבל ליאו טוען שזה מוקדם לי מדי. מתנשא, הוא מבוגר ממני רק בחצי שנה. אבל אני לא דואגת, כל הבנות בשכבה כבר יודעות שהוא שלי. הבהרתי זאת היטב כשנישקתי אותו באולם הספורט, עם לשון והכול, מול חצי בית ספר. ליאו אומנם לובש בעיקר קפוצ'ונים ומעולם לא מסדר את שיערו המבולגן, אבל המראה הזנוח שלו כל כך, אבל כל כך, סקסי.

אוי אלוהים, אני מתאהבת?

סגרתי את היומן במהירות. כל כך פאקינג מטומטמת.

עברו שנתיים מאז. שנתיים, שנדמה שהם עשר. כל כך הרבה השתנה מאז. אני, הוא. אנחנו. כל כך הרבה ועם זאת כל כך קצת.

אני עדיין טיפשה מאוהבת. רק עם מודעות לכך שאני טיפשה מאוהבת.

והוא... הו, אלוהים. הוא עדיין סקסי בדיוק כמו שהיה כשהיינו בני 16. לא בדיוק, יותר.

פני מלאך, אבל מבפנים שטן.

הוא הבהיר לי זאת טוב-טוב.

אני עדיין זוכרת מה הרגשתי. את הכאב, ההשפלה, החרטה, האהבה. יותר מדי אהבה ויותר מדי כאב.

היומן נופל מידיי ונפתח בעמוד אחר. בניגוד לרצוני עיניי נמשכות אל הכתוב.

קוראים יקרים, הקטע הזה הוא על אובדנות. שקלו את הקריאה!

אני לא יכולה. זה קשה לי מדי. אני לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה.

זה לא משתפר. לעולם לא משתפר. אלא רק נהפך ליותר גרוע.

אני לא יכולה, אני לא יכולה...

אני לא יכולה לוותר, אבל אני גם לא יכולה להמשיך.

אני שונאת את זה, אני שונאת את זה.... אני לא יכולה, לא יכולה...

לא כתבתי תאריך, כי באותו יום הייתי שיכורה מדי מכדי אפילו להיזכר בשנה. אבל אני זוכרת את התאריך היטב. ה-7 לאוגוסט, 2016. 4 חודשים אחורה מהיום.

הייתי בבר, שתיתי ושתיתי. הגיע בחור חמוד עם עיניים יפות וחיוך מקסים. הוא הציע לי לרקוד. היססתי, לא חשבתי. הסכמתי לרקוד איתו. הוא היה מתוק ומנומס. לא נגע יותר מדי, סיפר בדיחות טובות וביקש ממני את המספר. הוא היה מתוק, אבל לא... לא ליאו. התחיללי פלאשבק, בהיתי בו בעיניים פעורות, וברחתי. הלכתי לשירותים והקאתי את כל קיבתי. ברחתי מהבר אל המלון בו שהיתי, בכיתי ובכיתי, והעברתי את כאבי אל הדף. שיכורה וכואבת, כתבתי את המילים, תוך כדי שהדמעות הכתימו את הדף. ארזתי את חפציי וברחתי למקום אחר.

זה הסיפור מאחורי המילים הקשות האלה, שחרוטות על הדף כמו דיו על העור.

דחפתי את היומן עמוק בתיק, וקראתי לג'וי.

"בואי, הולכים."