מחבואים- פרק 10

קאי

אני לא יודע לפענח מה אני מרגיש כשאני יוצא מהבית שלה.

בלבול, כעס, צער, זעם, או שאני בכלל לא מרגיש כלום. אבל לא, אני מרגיש דאגה. לבחורה היפה והמתוסבכת עם הפה המתחכם והמבט המפוחד.

אני לא מכיר אותה. אני לא אמור לרצות להכיר. אבל למה אני כן? למה כל רצוני זה לחזור לשם, להעלים את המבט המפוחד בעיניה, לחבק אותה חזק וללחוש שהכול יהיה בסדר?

כמעט סירבתי לעזוב אותה, במיוחד לא כשהיא הייתה במצב הזה. אני יודע לזהות את זה. חרדה, פחד, חוסר אונים. כל אלה אני מכיר מקרוב. אבל היא... מה שראיתי בעיניים שלה היה פחד מסוג אחר. כאילו היא השלימה עם הגורל.

לעזאזל, הבחורה הזאת היא כמו פאזל שאני לא מצליח לפתור.

אז אני מחליט שלא לעשות את זה. ופאק, זה יותר קשה ממה שתיארתי לעצמי.

היא טועה. אני לא שודד. וגם לא גנב. אני... פאק, אני לא יודע. אבל הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע במישהו.

אני פולט קללה כשהטלפון שלי שוב לא עובד. מאז התקף הזעם שהיה לי שבוע שעבר שבו השלכתי אותו על וויטרינה של בית קפה, החרא הקטן מסרב לעבוד.

אני מקלל שוב כשהמסך הופך לירוק. "לעזאזל עם זה" אני מסנן ומשליך את הטלפון המזויין אל שלולית, שנוצרה עקב הגשם שניסיתי לחמוק ממנו קודם.

הטלפון השקוע במים משמיע תחילה רעשים, המסך משנה צבעים מירוק לשחור ללבן, ואז הטלפון פשוט- נכבה ומת.

לפני שאני מספיק להנות מהבסת מכשיר הטלפון, רעם אדיר חותך את הדממה ובמקום גשם קל, מבול מתחיל לרדת בבת אחת כאילו היקום צוחק עליי, ואז המציאות נופלת עליי בבום.

בלי בית. בלי כסף. בלי עבודה. בלי אהבה. וכעת גם הטלפון המזויין שלי מת.

אני מניח שההורים שלי צדקו כשהם קראו לי 'אכזבה'. אני מקווה שהם לפחות יהיו שמחים מהמצב שלי כי הם צדקו.

אני בן 21 חסר בית, שפורץ לבתים כדי להתחמם מסערות. לעזאזל, חבל שאני לא טיפוס מניאק נטול מוסר, אחרת הייתי לן במלון, חוגג על המיני-בר עם כסף שגנבתי.

אני מנסה להתעלם מהקור המענה תוך כדי הליכה. זה לא קל, כיוון שכל גופי קפוא, שפתי התחתונה רועדת ושיניי נוקשות.

לעזאזל, הייתי צריך לקחת לפחות מעיל כשהם סילקו אותי.

עברו שבועיים והזיכרונות עדיין מכים בי בכל רגע פנוי. הכעס. המבט המאוכזב. והשנאה בעיניהם כאשר סילקו אותי.

אני נקי שבועיים, ו...פאק. אני מתחרפן. מילא אם זה היה מרצון. אבל אם היה לי כסף, הייתי מת ממנת יתר. על בטוח.

לעזאזל, מתי החיים שלי הספיקו להיות כל כך בזבל?

הריח המוכר של החלב החמוץ שהרחתי כל השבועיים האחרונים מכה בי כשאני נכנס. בעבר, כשעוד היה לי בית ושמץ של שמחה, חשבתי שבתים נטושים זה מגניב. זה פחות מגניב כשאתה נאלץ להתגורר בהם.

אבל היי, לפחות זה חינם.

אני מגחך לעצמי במרמור ושותה ישר מהבקבוק. אומנם הכול פה פג תוקף, אך מצאתי בקבוקי יין בודדים ששרדו. זה לא חומר חזק כמו מה שאני לוקח בדרך כלל, אבל תכלס... אין לי ברירה אחרת.

בתוך המבנה סביב הקירות שבקושי עומדים, הקור הפך לקצת פחות בלתי נסבל. אני מתיישב על  הרצפה הסדוקה ושותה ושותה, מניח לעצמי להשתכר למוות.