מחבואים- פרק 11

ולרי

"ולרי!" מה? "ולרי!" הקולות של שמי חוזרים זה אחר זה, כזעקה לעזרה.

"ולרי! ולרי! ולרי!" אני רצה, תחושת מועקה בבטני. מישהו בסכנה, והוא מחפש את עזרתי. למה? במה יש לי להועיל?

אך אני לא מוכנה להשאיר אדם בצרה. קולו נשמע אבוד כל כך, חסר אונים. ונותן לי הרגשה שרק אני יכולה לעזור.

אני לא יודעת היכן אני. זה יער, באמצע שום מקום. יש כל כך הרבה ירוק מסביב, עצים ושיחים, ענפים ואדמה. כל כך הרבה בלגן ירוק שמערפל את ראייתי.

אני הולכת לפי הקולות, שככל שאני מתקדמת הולכים ומתגברים.

אני רצה במעמקי היער, ענפים שורטים את רגליי ואני הולכת ומתעייפת. אך ככל שאני מתקדמת כך אני שומעת את הצעקות מתגברות שמתחננות לעזרה.

"ולרי... ולרי... תעזרי לי!"

ובבת אחת הקולות מפסיקים.

"היי!" אני צועקת, קולי מהדהד. "תמשיך לצעוק, אני כאן! אני באה!"

הקולות לא עונים לי, וחרדה מטפסת במעלה גרוני. האם איחרתי? האם הסכנה הגיעה לפי שהספקתי לעצור אותה?

ופתאום אני שומעת קולות בכי.

אני מנצלת אותם בכל כוחי והולכת לעברם, וכשקולות הבכי מפסיקים אני מבינה שהגעתי ליעד. אני נמצאת באגם שקולות המים המפכפכיםשנחבטים בסלעים אלה הרעשים היחידים, השוברות את המתח שבאוויר.

"ולרי!" הצעקות חוזרות.

"אני כאן!" אני צועקת, "תן לי לעזור לך!"

פנים יפייפות ומוכרות באופן מחשיד נגלות לפניי. "ולרי, עזרי לי..."

האדם שבסכנה טובע במי האגם, נאבק לאוויר, נאחז באבנים ובסלעים אך בכל ניסיון להציל את עצמו ידיו מחליקות.

"עזרי לי! בבקשה..."

ידיו מושטות אליי, ואיני יודעת כיצד לפעול. האם לנטוש את האדם שבצרה רק כי אני מפחדת להסתכן בעצמי? או לזרוק לעזאזל את הפחדים ולהצילו?

"ולרי..." כעת קולו הפך לתחנונים. "הצילי אותי. בבקשה."

ראשו טובע, בקושי מצליח להחזיק אותו מעל המים, כאילו משהו מושך אותו למטה.

"אני כאן!" אני קוראת בביטחון ומושיטה יד. "איאחז בי, אני כאן, אני תומכת בך."

ידיו של הבחור אוחזות בידי, אני מצליחה למשוך אותו מתוך המים אשר מטביעים אותו.

פי נפער כשפניו וגופו של האיש מתגלות, אור השמש מאירה ומדגישה את יופיו. זה קאי. הבחור שהציל אותי, ואילו אני? סילקתי אותו. הייתי פחדנית מדי וכמעט היה מאוחר מדי.

מה היה קורה אילו הייתי מגיעה מאוחר יותר?

אני קמה בבת אחת, מתנשמת מהסיוט שחלמתי.

החזה שלי עולה ויורד, ואני מנסה להסדיר את נשימתי.

לאחר שקאי עזב, לא יכולתי לשאת את האווירה המחניקה אשר שררה ועדיין שוררת בבית. לאחר שקאי הסתלק, ישבתי ובהיתי בליאו המעולף זמן רב, בניסיון להחליט מה לעשות איתו.

אומנם בכל הקשור לליאו אני לחלוטין טיפשה, אני לא מתווכחת עם זה. אך אפילו אני חכמה מספיק כדי להבין שללכת לישון כאשר אדם שרוצה במותי נמצא מעולף לידי זו ממש לא החלטה נבונה.

ולכן  דקות ספורות לפני שנרדמתי גררתי את גופו הכבד, שרק הגביר את העייפות שלי, אל חדר האמבטיה.

כאשר הצלחתי להניח את גופו של ליאו על האמבטיה, נעלתי את החדר וגררתי כיסא, אותו הצמדתי לדלת כדי לחסום לליאו את הגישה.

ומיד הלכתי לישון, ונפלתי לשינה עמוקה.

אני לא יודעת כמה זמן ישבתי על הרצפה, מסוחררת מהשינה ונחרדת מהחלום-סיוט שחלמתי.

בשלב מסוים ג'וי הופיעה ותפסה בעלות על הברכיים שלי בתור מיטה. אין לי תלונות, המגע המנחם של פרוותה הוא בערך מה שעוזר לי כרגע לשמור על שפיות.

במבט חטוף לשעון שתלוי על הקיר, אני מגלה שהשעה היא 4:39 בלילה, ואני על 3 שעות שינה בערך. מעולה.

אני מחליטה להתעלם מהחששות שלי עקב החלום המצמרר, אך משהו אומר לי שקאי אכן נמצא בסכנה, ואני זו שיכולה להצילו.

אך גם אם השטויות האלה נכונות, אני לא מתכוונת להציל את האידיוט שפרץ לביתי.

אז מה אם הוא הציל אותי ממוות. זה היה עניין של אינסטינקט, וחוץ מזה, לא ביקשתי ממנו. אני לא חייבת לו כלום.

רעם חזק נשמע מהחלון, אני מסיטה את הווילון ומגלה שבחוץ מתחוללת סופה. גשם זלעפות יורד, ואני יכולה לשמוע את הטיפות נופלות על עדן החלון. רעמים מצמררים גורמים לי לרעוד בכל רגע שהם נשמעים, ועדיין קר לי עם הבגדים המטופשים מהמסיבה.

אני ממהרת להחליף למכנסי טרנינג וסוודר ענק, ואז הולכת למטבח להכין לי שוקו חם ומפנק. כוס התה של קאי עדיין נמצאת שם, ומשהו בליבי מתכווץ. בסופה העצומה שמתחוללת בחוץ, קאי נמצא לבד. לפני שהתפוצצתי והעפתי אותו מהבית, הוא סיפר לי שהוריו העיפו אותו מהבית. אני מניחה שזה למה הוא פרץ לבית שלי, אין לו בית משל עצמו.

איפה הוא עכשיו? הוא כנראה מסתתר מן הסופה, אך לאן כבר יש לו ללכת? מינימום להתחבא מהגשם באיזו כניסה של בניין.

הוא בטח קופא מקור. אוף, והקפוצ'ון והטרינינג שאני מוכרחה להודות שנראים מדהים על גופו החטוב, הם בטח לא מגנים עליו מהקור. ולמסכן אפילו אין מטרייה.

ג'וי מביטה בי ומייללת, ואם היא הייתה בן אדם היא כנראה הייתה אומרת לי לשכוח מזה. אבל אני לא מסוגלת. התמונה של קאי, מתחבא מהגשם ורועד מקור... היא לא עוזבת אותי. אני חייבת לצאת לחפש אותו.

זה צעד מטומטם. פזיז. מטופש לחלוטין. אך קאי הציל אותי מליאו וממוות מובטח, המינימום שאני יכולה לעשות היא להציל אותו מסופה.

מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת. אלה הקולות שנמצאים לי בראש כשאני לובשת מגעיל מעל הסוודר ולוקחת מטרייה שתלויה על וו ליד הדלת. ג'וי רצה לעברי, כנראה חושבת שזה טיול.

"הו, לא, מתוקה" אני מתכופפת ללטף אותה. "סמכי עליי, את לא רוצה לצאת לטיול בקור הזה."

היא מייללת, ואלוהים אדירים, אני לא יודעת מה יהפוך אותו לבעלים גרועים יותר- זה שאני אקח אותה לטיול במבול וסופת רעמים מטורפת או שזה שאשאיר אותה בבית לבדה כשרעם מצמרר נשמע בכל חמש דקות.

בלית ברירה אני סוגרת רצועה על צווארה ויורדת במדרגות אל הקרקע. מיד כשאני יוצאת למטה ופותחת את המטרייה אני קופאת. אוף, אם אני לובשת סוודר ומעיל, איך קאי שלובש כעת רק קפוצ'ון מרגיש?

טוב... אני מניחה שאני עומדת לגלות.

כשאני מוכנה נפשית מספיק אני מתקדמת ובכל צעד שלי אני מעריכה יותר ויותר את השמש, שכרגע כנראה מתחבאת.

אין לי שמץ של מושג מאיפה להתחיל, אני בקושי מכירה את האזור והקור רק מקשה. אני שולפת את הטלפון מכיס המעיל, מה שלא פשוט בכלל עם מטרייה והרצועה של ג'וי בידי. אני מנסה להחליט למי להקליד, למלאני ואודרי, אבל אז אני רואה שמלאני יצרה קבוצה שלי, שלה, ושל אודרי. אני צוחקת כשאני קולטת את שם הקבוצה. הלסביות והגלגל השלישי.

אודרי: מלאני, מה זו הקבוצה הזאת, לעזאזל?

מלאני: שלום גם לך.

אודרי: מלאני, אני כאן לידך. יכולת להגיד לי שלום במציאות.

אני מגחכת, ומקלידה הודעה בחזרה.

ולרי: היי, בנות. מה קורה?

מלאני: ולרי, תצילי אותי. אודרי החליטה לפתוח נגדי במלחמת דגדוגים.

אודרי: שקר. את התחלת.

ולרי: אתן לחלוטין הזוג הכי משוגע שהכרתי.

אודרי: אני יודעת.

מלאני: תודה!

אני מחליטה להגיע ישר לעניין. אין לי זמן לבזבז.

ולרי: שאלה היפותטית. אם סילקתי בחור מהבית שלי והתחילה סופת רעמים וקר באופן מפחיד, איפה הוא יכול להתחבא מהקור?

מלאני: מה?!

מלאני: מה עשית?!

מלאני: לא על המיטה שלי!!!

אודרי: מלאני, תירגעי. ולרי, מה קרה?

ולרי: טוב, אז... התחילה בלוס אנג'לס סופת רעמים וגשם מטורף. ו... טוב... יצאתי החוצה.

מלאני: מה?!

אודרי: את מטורפת לגמרי.

ולרי: טוב... סוג של סילקתי את האידיוט שדיבר עם מלאני קודם, קאי, מהבית שלי. ויצאתי לחפש אותו. הבעיה היא שאין לי מושג איפה הוא.

מלאני: אני אחזור על עצמי- מה?!

ולרי: תקשיבו, אני אספר הכול אחר כך. אבל כרגע אני צריכה שתכוונו אותי איזה מקומות מסתור יש בשכונה.

מלאני: תקשיבי. את יוצאת מהדלת האחורית של הבניין, ומתקדמת בשביל. משמאל יש קבוצה של בניינים, ומאחורי הבניין הכי גבוה יש סופר-מרקט נטוש. פעם אחת התחוללה בו שריפה וסגרו את המקום, הכניסו את הבעלים לכלא על רשלנות.

אודרי: בכל אופן, המקום נטוש לגמרי וישן ברמות. יש שם עיתונים משנות השישים או משהו. סיכויים של 90% שהוא נמצא שם. בהצלחה.

מלאני: ושוב! לא על המיטה שלי. ותעשי לי טובה, אם הוא שם, קחי כמה קונדומים.

אודרי: מלאני, קונדומים זה לא יין. יש להם תוקף.

מלאני: אופס.

ולרי: תודה, בנות. אעדכן אתכן. לילה טוב :)

אני מחזירה את הטלפון לכיס ונושמת עמוק. בתור אחת שגדלה על הסדרה Gravity falls, סופרים נטושים הם אף פעם לא רעיון טוב.

אך עקב תמונה אחת שהמוח שלי המציא, של קאי קופא מקור לצד לחם וחלב פגי תוקף, אני הולכת לפי ההוראות של מלאני. האזור מפחיד וריק כל כך, אין נפש חיה בשום מקום ושוררת באוויר אווירה של סרט אימה.

הרוחות החזקות כמעט מעיפות את המטרייה שלי, והגשם לא פוסק. אני מתחילה להתחרט על הרגע שיצאתי מהבית.

העובדה שקאי הציל אותי מליאו, ובזכותו אני לא מדממת על רצפת ביתן של מלאני ואודרי, מדרבנת אותי להמשיך ללכת אף הקור המצמרר.

ג'וי, לעומתי, דווקא שמחה מהטיול הארוך. ברור, אלא מה. יש לה פרווה עבה שהופכת אותה לחסינה מפני מזג אוויר גשום, קפוא ככל שיהיה.

לאחר הליכה של רבע שעה אני מצליחה לראות מרחוק את הסופר-מרקט עליו מלאני ואודרי דיברו. הוא אכן נראה נטוש, וככל שאני מתקדמת כך המבנה מתבהר.

המקום בנוי מאבנים ישנות, ציורי גרפיטי מתנוססים על הקירות. מתוך המבנה יוצא ריח חמוץ, וצמחייה מטפסת סביב הקירות. אני קולטת עטיפות קונדומים זרוקים ושקיות חטיפים ריקות בכל מקום. כאילו, אנשים, איכות הסביבה!

בצעדים מהוססים אני נכנסת לסופר הנטוש. הדלת נתלשה ממקומה וזרוקה על הרצפה, והשלט שאומר ללקוחות האם החנות פתוחה או סגורה מסמן על close. לא מלחיץ בכלל.

אני מפוחדת כל כך, ובטוחה שבכל שנייה איש יקפוץ עליי עם סכין. וואו. ליאו הפך אותי ליותר מדי פרנואידית.

"ליאו! תפסיק להיות כזה פרנואיד. תחיה את הרגע!" אני דוחקת בו, אך אהובי היפיפה ממשיך להרשות לעצמו להישאב לתוך החרדה והפחד.

"תשתחרר, ליאו. לא יקרה כלום אם ניכנס עמוק יותר לים. חוץ מזה, אתה שחיין מעולה."

"אני כן. אבל מה לגבייך? ולרי, את טבעת באגם בטיול השנתי, שהיה בגובה מטר וחצי."

אני מגלגלת עיניים. "נו, בחייך. זה היה ממזמן. למדתי לשחות מאז." אני הולכת במים ומגיעה לליאו, שמביט בי ונראה לוהט מדי עם בגד ים שכולל מכנס בלבד, ושאר חזהו חשוף. אני מתקרבת אליו ומביטה הישר בעיניו.

"חוץ מזה, אני איתך, נכון? כשאני איתך אני לא מפחדת מכלום. איתך אני מוגנת."

"ולרי?"

אני ממצמצת כמה פעמים כשאני חוזרת חזרה למציאות מהזיכרון. במקום ליאו, קאי נמצא לידי, ואני שומטת את כתפיי בהקלה כשאני מגלה שהוא בסדר.

ברגע מטופש של חוסר מחשבה, אני משליחה את עצמי לזרועותיו ועוטפת אותו בחיבוק חם. תחילה הוא מופתע ולא מחזיר לי חיבוק, אך בסופו של דבר בהיסוס רב ידיו עוטפות אותי.

ציפיתי שחום גופו יחמם אותי, אך לא. הוא קפוא לגמרי.

"מה קרה? מה את עושה פה?" הוא שואל, לחלוטין נראה מבולבל.

"אממ..." אני מחייכת בביישנות. "טוב, אתה הצלת אותי פעם אחת. וכשהסופה התחילה... טוב... אני..."

חיוכו העוצר נשימה התנוסס על פניו. "דאגת לי?"

אני מגלגלת עיניים. "אל תעשה מזה יותר ממה שזה. פשוט לא יכולתי לתת לך לקפוא כאן בחוץ."

חיוכו מתרחב. "זה מחמיא שאת דואגת לי, פרח."

"תפסיק לקרוא לי ככה, יש לי שם" אני מגלגלת עיניים ודוחפת אותו. אני לא רוצה שיפסיק לקרוא לי ככה. אין לי מושג מהיכן הביא את הכינוי הזה, אבל אני אוהבת אותו. הוא מתוק.

אני נוגעת בידו ומיד מופתעת. הוא קפוא.

"קאי, אתה קפוא לגמרי. איך שרדת בקור הזה?"

הוא מושך בכתפיו ואומר, "אני רגיל לזה. זו לא פעם ראשונה שאני נמצא בחוץ בסופה."

אשמה ממלאת אותי. "בוא, אתה חוזר איתי."

"באמת?" אני בטוחה שהוא לא רוצה שאבחין בכך, אך עיניו זהרו בשמחה כאשר אמרתי שהוא יכול לבוא איתי למקום בטוח.

"שמע, אני כן יכולה להיות כלבה לפעמים. אבל לא מספיק כדי לתת לך לקפוא כאן."

הוא מגחך. "ולרי... תודה."

ברגע שהאווירה הופכת להיות רצינית, אני מתפתה לזרוק עוד בדיחה עוקצנית. אבל לא, אני חייבת לדעת.

"קאי, מה..."

"אני יודע מה את באה לשאול."

"אז למה שלא פשוט תענה?"

הוא מתנשם, ואז מתחיל לדבר, תוך כדי שאנחנו מתחילים ללכת.

"אז... ככה. אין לי בית. אין לי משפחה. אין לי חברים, ובגלל שאני כבר לא קטין גם את הרווחה אני לא מעניין. העיפו אותי מהבית לפני שנתיים, בערך. עד היום הצלחתי לשרוד כי הייתי חלק מנבחרת ג'ודו, אנחנו מתחרים בתחרויות, ומספקים לנו מקום לישון ולאכול בו. אבל.. משהו קרה... ו... טוב, זה לא משנה. התפטרתי. כבר שבועיים אני מסתובב בעיר כמו הומלס מזויין. בימים האחרונים מזג האוויר הפך להיות גשום. גיליתי שבעלות הדירה שלך עוזבות לתקופה, ואני נשבע שלא ידעתי שמישהו מתגורר בבית הזה. אני הייתי חייב להתחמם, לאכול, לישון. וראיתי את האידיוט הזה תוקף אותך, ו... לא חשבתי פעמיים."

וואו. אני מתלבטת איך להגיב, והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה, "אם קודם חשבתי שאני כלבה, אז עכשיו אני ממשמניאקית."

הוא צחק, וזה כל כך טוב לשמוע את קול צחוקו, במיוחד לאחר ששמעתי את הסיפור הקשוח שלו. ואני צעקתי עליו רק כי רצה מקום להיות בו.

אני מרגישה כמו האדם הכי נורא בעולם.

אני מעיפה מבט לקאי, שהולך עם יד בכיסים ומיד נחרדת. כולו רועד. פניו עוטות צבע כחול ואני יכולה לשמוע את שיניו נוקשות.

"קאי" אני לוחשת, והוא מפנה את ראשו. "הא?"

"אתה קפוא."

"לא אני לא" הוא פולט גיחוך מזויף, ועל פי שפת הגוף שלו אני יודעת שהוא משקר. הוא קפוא. כולו רועד מכף רגל ועד ראש.

"קאי" אני מביטה בו והוא נאנח. "בסדר, אז אולי טיפה קר לי. שטויות."

אני מגלגלת עיניים. בנים. כל כך קשה להם להראות חולשה.

"אז," קאי ממהר לשנות נושא, "ה...בחור הזה. מי הוא? את מכירה אותו?"

אני שותקת ומתלבטת כיצד להגיב. אם אומר את האמת, קאי וודאי יחשוב שאני מטורפת. טוב, הוא צריך לגלות את זה במוקדם או מאוחר.

"הוא האקס שלי" אני לוחשת.

הוא צוחק. "וואו, מישהו פה לקח קשה את העניין של 'להמשיך הלאה'."

אין לך מושג.

הבעת פניו משתנה למשהו שדומה לחרטה כשהוא רואה שאני לא מגיבה. "אני... אני מצטער" הוא מלמל. "לא ידעתי שזה נושא רגיש."

אני מרימה גבות, והוא ממהר לומר, "כלומר, ברור שזה נושא רגיש. פשוט... אוף, נו, אני גרוע בלהסביר את עצמי."

אני צוחקת. "הכול טוב. לי ולליאו, טוב... יש לנו עבר."

הוא מביט בי בצפייה. "הו, לא. אתה אחלה והכול, אבל אני לא מתכוונת לספר את סיפור חיי לבחור מפוקפק שרק הרגע הכרתי."

"אאוץ'!" הוא אומר בדרמטיות ושם יד על חזהו כאילו נעלב. "אני סיפרתי לך את שלי."

"היי, היית חייב לי. אני לא זאת שפרצה לך לבית." עוברים כמה רגעים של שקט עד שהוא אומר, "אני מצטער."

"זה בסדר" אני מחייכת. "קאי... למה העיפו אותך מהנבחרת ההיא של הג'ודו?" הייתי חייבת לשאול. אני צריכה לברר שהוא לא איזה רוצח פסיכופת שרצח את המאמן שלו. יש לי מספיק פסיכופתים בחיים. יותר נכון, פסיכופת אחד מרושע ששמו ליאו.

"שמעי, את אחלה והכול, אבל אני לא מתכוון לספר את סיפור חיי לבחורה שרק הרגע הכרתי, שווה ככל שתהיה." הוא חיקה את דבריי ממקודם מילה במילה.

"וואו, אתה קורא לי שווה?" אני צוחקת. "אתה חייב למצוא דרך חדשה להתחיל עם בנות."

"ילדות יפות לא בוכות."

מבטי הוסט מהחלון אליו. "זה משפט הפתיחה שלך?"

"סלחי לי. אני לא יודע להתחיל שיחות."

"אז אל תעשה את זה."

הצטמררתי לנוכח הפלאשבק הקצר. הלילה באוטובוס. הלילה שבו הכרנו.

מגע ידו של קאי החזיר אותי למציאות, "ולרי?"

"מממ?" אני עונה.

"את עושה את זה הרבה."

"עושה את מה?" הבטתי בו בבלבול.

"קופאת למספר רגעים ואז חוזרת למציאות במבט מבולבל."

"וזה, אדוני היקר, נקרא פלאשבקים כתוצאה מטראומה."

"אה." הוא אמר במבוכה, ואני צחקתי. "אל תיראה כל כך מובך. תראה את זה כשיעור פסיכולוגיה קצר. אתה עומד לראות את זה הרבה אצלי."

הוא הביט בי בהפתעה. "אז אני עומד לראות אותך עוד הרבה?"

אה. לא חשבתי על זה ככה.

למזלי, ההגעה שלנו לביתי העניקה לי הזדמנות להתחמק מהשאלה.

ברגע שהגענו הדלקתי את המזגן על חימום, וקאי כמעט גנח כשהאוויר החם החל להשפיע. רשמתי את זה לעצמי כחומר להקניט אותו באחד מהריבים המטופשים שלנו.

יצאתי מהחדר ארונות וראיתי את קאי רובץ על הספה בשכיבה. "קח" אני זורקת אליו שמיכה שמצאתי בארון וג'קט חמים.

הוא ממהר לשים את הג'קט ולהתעטף בשמיכה. אני מתיישבת לצידו ושמה יד על המצח שלו. קור גופו נרגע, וברגע שאני מבינה את זה כתפיי נופלות בהקלה.

"מחפשת תירוץ לגעת בי, פרח?" הוא חייך.

"היית מת" אני מחייכת בחזרה. "למה אתה קורא לי פרח, בכלל?"

הוא מושך בכתפיו. "את כמו פרח מוגן. יפה, אבל דוקר." הוא משתהה לרגע ואז ממשיך, "וחוץ מזה- פרח זה דבר יפה. כמוך."

לעזאזל. אם קודם תפסתי אותו כבלתי נסבל כל כך, איך ולמה לחיי מתלהטות ועוטות גוון אדום רק מהמחמאה הפשוטה הזאת?

והאדום רק מתחזק כשהוא מחייך וחושף גומה חמודה. הוא תופס אותי מביטה בו יותר מדי זמן ואני ממהרת להסיט מבט.

החיוך היפיפה באופן מעצבן שלו לא יורד אלא רק מתרחב לנוכח המבוכה שלי, ולכן אני משנה נושא. "אתה רוצה משהו חם? תה?"

"אמממ... שוקו, חם. עם מרשמלו וקצפת. אפשר גם סוכריות, אבל לא חייב. בכל זאת, אני צנוע, מסתפק במועט" הוא מחייך חיוך זחוח.

אני מדביקה על פניי חיוך רחב. "כמובן, אדוני."

הוא מביט בי במבט מופתע. אם רק ידע מה אני מתכננת עבורו.

אני הולכת למטבח ומכינה שוקו, משקיעה בהכנה בכוונה. בחיטוט מהיר במקרר של מלאני ואודרי אני לא מוצאת קצפת, אז המניאק יצטרך להסתפק בזה.

לאחר מספר דקות אני חוזרת לסלון עם שוקו חם, אבל לא יותר מדי, נוטה לכיוון הפושר. אני לא כזאת רעה.

"תודה באמת" קאי עוקץ.

"בשמחה" אני מחייכת חיוך רחב, ואז שופכת את כל השוקו על פניו, בגדיו וגופו ובעצם כל אזור בגוף. כן, גם על מה שאתם חושבים.

קאי מביט בי בהלם מוחלט. "פאקינג. כלבה."

זו האזהרה היחידה שלי לפני שהוא מתנפל עליי ואני נופלת על הספה. "אתה מת!" אני צועקת והוא פורץ בצחוק ובורח ממני. אני רודפת אחריו ברחבי הבית, נחושה לנקמה. אני משיגה אותו כשהוא מגיע לסוף המסדרון, שם נמצא חדר השינה, הוא נכנס לחדר ולפני שהוא מספיק לסגור את הדלת אני משיגה אותו ודוחפת אותו למיטה, רוכנת לעברו, ו... הו, פאק.

הקרב המטופש שלנו לא היה אמור להוביל למצב הזה, בו אני מעל קאי, גופנו צמודים והנשימה שלנו כבדה, ואנחנו קרובים כל כך שאני יכולה לשמוע את דפיקות ליבו המואצות, ואני משוכנעת שהוא יכול לשמוע גם את ליבי שכעת דופק כל כך חזק שנדמה שהוא עומד להתפוצץ.

"שלום לך" הוא מחייך, נימת קולו הזחוחה מנוגדת לחלוטין לסערה שמתחוללת בתוכי, ואני אפילו לא יודעת מדוע. אולי זה בגלל חיוכו העוצר נשימה, או ריחו המשגע שהקרבה שלנו רק גורמת לו להתחזק, מעורבב בריח השוקו ששפכתי עליו קודם לכן, מה שגרם לנו לריב כמו ילדים קטנים; או הלחות שמצטברת בין רגליי. מה, לעזאזל?

אני ממהרת לקום ממנו במבוכה, לחיי סמוקות ושיערי פרוע כאילו פאקינג עשינו- לא. לחשוב על זה. אני מכחכחת בגרוני. "מצטערת על ה...שוקו. ייאמר לזכותי שעשיתי אותו פושר בכוונה."

קאי צוחק, ובלי אזהרה (כמובן, הרי למה שיזהיר? זה רק מוחי המטומטם), מוריד את חולצתו הספוגה בשוקו, הפעולה ההגיונית הזו מותירה אותי חסרת נשימה.

"הכול טוב, אני הרי יודע שעשית את זה כי את לא יכולה לעמוד ברצון לראות אותי בלי חולצה, בייבי."

אני אפילו לא שמה לב מה אמר ומהשימוש לו במילה 'בייבי' מרוב שאני מרוכזת בשרירי בטנו. שיט, מי ידע שג'ודו גורם לכאלה שרירים?

קוביות בטנו משורטטות כאילו מישהו ישב וסידר אותן במשך שעות. חזהו עולה ויורד, וזה מקשה עליי להתפעל מהסקס-אפיל שנוטף ממנו בכמויות.

אני מתפתה להשיט יד ולגעת בו, רק לוודא שהיצירה האנושית הזו אמיתית. אך אני עוצרת את עצמי ברגע האחרון. מבטי יורד לכיוון בטנו התחתונה ואז משתהה בבליטה שבמכנסיו. עומד לו? מה לעזאזל?

"ככל שתסתכלי יותר ככה זה יגדל יותר" אני מצמצמת ומביטה בו בהלם מוחלט לשמע דבריו ה...ישירים כל כך. ולמה אני מושפעת מזה כל כך?

"אל תעשה את זה יותר ממה שזה" אני מגחכת והשקר שלי כתוב לי על המצח.

"טוב" אני מכחכחת בגרוני. "כדאי ש... תיכנס להתקלח. אתה מסריח משוקו."

אוי, נו. זה רעיון גרוע לשינוי נושא, כי כעת אני מדמיינת את קאי מתקלח, המים זורמים וידו על- תפסיקי.

"אשאיר את הדלת פתוחה בשבילך" קאי קורץ ואני מגלגלת עיניים. בבקשה שהוא צוחק. אני לא חושבת שאעמוד בזה.

מה לעזאזל? אף פעם לא הושפעתי ככה מגבר. קאי לא הטיפוס שלי בכלל. אני אוהבת בנים מתוקים שינשקו וילחשו לי מילים יפות. בנים כמו ליאו. וקאי הוא לגמרי ההפך.

אז למה הוא משפיע עליי כל כך?