מחבואים- פרק 12

ולרי

גם לאחר כמה דקות שקאי נכנס למקלחת הפרפרים הזרים נשארים בבטני. זה מחרפן אותי, והבלגן במוחי רק הולך ומתעצם.

לפני שעות ספורות לא סבלתי את הבן אדם, אז למה עכשיו... אני לא? להפך, אני רוצה את קרבתו. אני נואשת אליה.

אני מחליטה לפתור את הבלגן המוחלט שבמוחי בשיחה למלאני ואודרי. אני די בטוחה שהן לא יודעות כלום בענייני בנים, לאור העובדה ששתיהן במערכת זוגית לסבית אחת עם השנייה. אבל הייתי חייבת לפחות לשתף. חוץ מזה, לא הייתה לי עוד כתובת.

במפתיע מלאני לא עונה לי, בניגוד לפעמים הקודמות שענתה כמעט מיד. גוש חרדה בלתי מוסבר נוצר בתוכי ועומד לי בגרון. אני מחליטה להתקשר לאודרי, רק לוודא שהן בסדר. אבל גם אצלה, השיחה עוברת למענה הקולי.

אני עושה מזה עניין יותר ממה שזה. הן בחופשה, אין סיבה שיהיו זמינות 24/7. ובכל זאת החרדה לא נעלמה.

היא נשארה שם גם דקות אחר כך, שהצצתי בטלפון שלי וראיתי שעברו 10 דקות מאז שהתקשרתי למלאני ואודרי, והתקשרתי אליהן רבע שעה לאחר שקאי נכנס למקלחת. אני עדיין שומעת את המים זורמים, אבל קול מעצבן בראשי מתעקש שאקום לבדוק אם הכול בסדר.

אני קמה מהמיטה והולכת לחדר האמבטיה ו...פאק. בפעם האחרונה שהייתי שם דחפתי את ליאו לתוך החדר וכלאתי אותו בחדר, ומאז לא בדקתי מה שלומו.

אלפי מחשבות ודמיונות חלפו בראשי.

ליאו תקף את קאי.

קאי שוכב עכשיו מדמם.

ליאו מחכה שאיכנס כדי שיוכל להרוג אותי.

אני מתפתה להשתפן ולברוח, אבל עוד קול מטופש במוחי פוקד עליי לקום ולהציל את הבחור שמבלי להתאמץ גורם לפרפרים בכל גופי.

במפתיע אני בוחרת להקשיב לו.

אני מתקרבת בצעדים איטיים לדלת המקלחת, שומעת את המים זורמים ואדים יוצאים מתוך הרווח של הדלת והרצפה. ידי אוחזת בידית הדלת בכוונה לפתוח אותה. על החיים ועל המ- מחשבותיי נקטעו כאשר הדלת נפתחת מעצמה וקאי יוצא עם מגבת כרוכה סביב מותניו, ו, איך לא, חזהו שוב חשוף כדי להגביר את הלחץ שבין רגליי.

"קאי" אני מתנשמת. "אתה בסדר?"

הוא מכווץ את מצחו בבלבול. "למה שלא אהיה בסדר?"

בהתעלמות מוחלטת מתשובתו אני מזיזה אותו ונכנסת לחדר האמבטיה, וההקלה שוטפת אותי מיד כשאני רואה את החלון פתוח. ליאו כנראה נמלט מתוכו.

"אתה בסדר!" אני קוראת וקולי מלא הקלה. בחוסר מחשבה אני קופצת עליו בחיבוק, ואני מיד מתחרטת על כך, כי השכבה היחידה שמפרידה ביני לבין גופו העירום היא מגבת שמכסה רק את גופו התחתון. אני ממהרת להתרחק ממנו.

"פאק... אממ... אני מצטערת. אני פשוט... דאגתי. לקח לך יותר מדי זמן" אני אומרת בנימת התנצלות.

חיוך מופיע על פניו. "הכול בסדר, סליחה על זה, יש לי נטייה להתקלח יותר מדי זמן. ו... טוב, זה מביך להודות, אבל אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהתקלחתי."

הו. זה מפתיע. "טוב, לא מרגישים את זה. יש לך ריח מדהים."

לעזאזל, ולרי! את לא חושבת לפני שאת מוציאה מילים מהפה?!

פניי עוטות גוון ורדרד. הגבר הזה גרם לי להביך את עצמי יותר מפעם אחת.

"את לחוצה יותר מדי" הוא מגחך. "עכשיו, אם תסלחי לי, אני פחות בעניין של להסתובב עם מגבת. אלא אם כן תצטרפי אליי" הוא מגחךואני מסמיקה אפילו יותר, ולא האמנתי שזה אפשרי בכלל.

אני מפנה לו את הדרך, אך לפני שהוא נכנס לחדר האמבטיה שוב הוא פונה אליי ותורו להיות מובך. "אממ... יש לך, אולי, בגדים להשאיל לי? סתם מכנסי טרנינג וטי-שרט. בבקשה."

אני מחייכת בהבנה. "כן, בטח. חכה פה."

אני הולכת לחדר הארונות ומחטטת שם, ולאחר דקות של חיפושים אני מוצאת מכנסי טרנינג של Nike וטי-שרט חלקה בצבע כחול כהה, ומוסיפה קפוצ'ון עבה, כדי שהוא לא יקפא שוב.

אני חוזרת ומשיטה לו את הבגדים, הוא מהנהן בהכרת תודה ונעלם לחדר האמבטיה.

אני חוזרת למטבח ומכינה לקאי תה, כמחוות פיוס לשוקו ששפכתי עליו קודם לכן. כאשר הוא יוצא אני מושיטה לו את כוס התה, והוא מביט בי בהפתעה.

"הפעם אין תכסיסים. מבטיחה. שולם?" אני משיטה לו זרת. הוא פורץ בצחוק, לוקח את כוס התה מידי ואז מושיט לי זרת ואנחנו עושים את תנועת השולם המטופשת.

אנחנו מביטים זה בזה, ובלי התראה אני פורצת בצחוק וקאי מצטרף שנייה אחריי.

שעה לאחר מכן שנינו יושבים על הספה, מנומנמים כשהסרט פלונטר מתנגן ברקע.

קאי כבר נרדם בקטע בו רפונזל ויוג'ין שרים את I've got a dreamיחד עם שאר הבריונים שפגשו בבר. אני מעיפה לעברו מבט ומגחכת לשמע הנחירות שלו, אך המראה שלו כשהוא ישן מפצה עליהן. אני מרשה לעצמי להתעכב על תווי פניו.

שיערו השחור נופל על מצחו, ועיניו הכחולות עוד יהרגו אותי. להסתכל עליהם זה כמו להישאב למערבולת, שאני לא בטוחה שאני רוצה להיחלץ ממנה.

פיו פתוח מעט כשהוא ישן, ושפתיו המלאות מעלות בי את התהייה כיצד זה יהיה לנשק אותן, והפירסינג שיש לו בשפה לא מקל על הדחף. אני מתה לגלות כיצד זה ירגיש כשהמתכת תתחכך בשפתיי. האם זה יכאב? האם זה יהיה טוב יותר מנשיקה רגילה?

אני רוצה לבדוק את זה.

מבטי יורד לחזהו שעולה ויורד מנשימותיו הכבדות. הוא חטוב ושריריבצורה מעצבנת. איך בן אדם יכול להיראות כל כך... לעזאזל. אין לי אפילו מילה לתאר אותו.

אני קופאת כשקאי ממצמץ פעם אחת, ואז פעמיים ומראה סימני התעוררות. ההרגשה היא כאילו נתפסתי גונבת לחם, אף על פי שבסך הכול הבטתי בו. אך מההכרות הקצרה שלי עם קאי, הידיעה שהסתכלתי עליו כמו סטוקרית רק תוסיף לאגו שלו.

אני מעמידה פני ישנה כשהוא מותח את שריריו וקם מהספה, ואני פותחת מעט את עיניי כדי לראות את פעולותיו.

הוא מרים תיק גב שמונח על הרצפה שאני מניחה ששייך לו, ונעלם למטבח לכמה רגעים. הוא חוזר כשבידו כמה חטיפים, הייתי כועסת על הגניבה לו ידעתי שהוא זקוק לאוכל הזה.

הוא נעלם פעם נוספת לחדר האמבטיה, ויוצא כשהבגדים שלבש לפני המקלחת בידיו. כשהוא דוחס אותם לתיק נופל לי האסימון, הוא מתכנן לעזוב. אפילו מבלי להגיד לי להתראות.

הרגשתי דקירה לא מוסברת בליבי. זה מטופש. אני לא אמורה להתאכזב שבחור שפרץ לבית שלי עוזב מרצון. אז למה הלב שלי מתכווץ מהמחשבה?

אני ממשיכה להעמיד פנים שאני עמוק בשינה כשהוא חוזר לסלון.עוברים כמה רגעים של דממה בהם אני לא שומעת תזוזה, וזה מוזר. אם קאי יצא הייתי שומעת את טריקת הדלת.

אני מעזה לפתוח את עיניי שוב ובהלה תוקפת אותי כשאני קולטת את קאי מביט בי, מבטו הישר אליי, עיניו מרגישות כאילו חודרות לנשמתי.

אני ממהרת לסגור את עיניי, אך אני יודעת שנתפסתי על חם ברגע הוא פוצה את פיו. "את ערה." טון דיבורו הוא יותר קביעת עובדה מאשר שאלה.

אני מצמצמת. "אמממ... כן" אני אומרת במבוכה. "למה אתה עם התיק?" אני מחווה בראשי לעבר תיק הגב שלו.

"אני... הולך."

"אה" אני לוחשת, ותחושת אכזבה עמוקה ממלאת אותי. אני ארגיש בחסרונו כשהוא לא יהיה כאן. זה מוזר. אני בכלל לא מחבבת אותו. או שאני כן?...

"אתה... אממ..." אני מנסה למצוא תירוץ הולם על כך שיישאר פה. "אתה עדיין חולה, לא?" עלוב.

הוא מושך בכתפיו. "אני אחיה עם זה."

"אה" אני ממלמלת, אובדת עצות. מדוע אכפת לי כל כך ממנו? אני בקושי מכירה אותו. "אז... להתראות."

אוף. ככה זה נגמר? ב'להתראות' עלוב?

"להתראות, פרח" הוא מחייך את חיוכו שביום אחד בלבד הספקתי להתמכר אליו, וברגע שידו מונחת על ידית הדלת אני מזנקת מהספה ועוצרת אותו.

"מה קרה?" קאי שואל בבלבול.

"א... אני..." אני מגמגמת, ולא מוצאת מילים ראויות יותר מ:"אל תלך."

זיק של הפתעה הופיע בעיניו. "לא ללכת? למה?"

אני לא רוצה להישאר לבד.

אני לא רוצה שאתה תישאר לבד.

אני דואגת לך.

מפחיד אותי להיות לבד שוב.

בזמן הקצר ששהית לצידי הרגשתי חיה זה זמן רב.

אך במקום כל הדברים האלה, אני אומרת: "ה... אממ... סופה. עוד לא נגמרה. אמרו בתחזית שבהמשך היום היא תתגבר."

שקר גס. אך הוא לא אמור לדעת מכך.

"הו" קאי שמט את תיק הגב שלו לרצפה והפעולה הזאת הנחיתה בי תקווה שהוא עומד להישאר. "אז... את רוצה שאישאר?"

"כן!" כמעט צעקתי את המילה, ולחיי עטו גוון ורוד כשקאי גיחך. "בסדר."

חמימות מילאה אותי כשהוא נכנס חזרה לבית. סגרתי את הדלת מאחוריו ונהניתי ממראה גבו החטוב שהחולצה רק הדגישה את שריריו.

"קפה?" אני שואלת כמה דקות לאחר מכן, כשאני במטבח וקאי יושב בשולחן האוכל.

"לא, תודה. אני לא שותה קפה."

מצמצתי כמה פעמים כדי לוודא ששמעתי נכון. "מה? איך אתה שורד, לעזאזל?"

הוא גיחך. "קפה הוא לא האמצעי להישרדות היחיד, את יודעת."

"לא יודעת מה איתך, אני לא מסוגלת לעבור את היום בלי 3 כוסות קפה לפחות. זו כבר התמכרות."

לשמע המילה האחרונה, התמכרות, כתפיו של קאי התקשחו. מוזר.

"בכל אופן," מיהרתי להעביר נושא, "אתה רוצה לשתות משהו? לאכול?"

"אממ, לא, תודה" הוא אמר ויכולתי לשמוע את השקר בקולו. אם זה לא הספיק, בטנו קרקרה וזה גרם לו להסמיק ממבוכה.

"אתה מתבייש להודות שאתה רעב?" אני מגחכת.

"אני..." הוא מלמל בביישנות. "לא אוהב לקחת או לבקש מאנשים דברים. וזה שנתת לי להיכנס לבית שלך, להתקלח, נתת לי בגדים ותה ומקום לישון, ועכשיו גם ארוחת בוקר- זה יותר מדי."

אני מחייכת. "אתה חמוד."

גבותיו התרוממו ואפו התעקם בזעף. "חמוד? לא, לא, לא. אני חתיך על, מותק."

אני פורצת בצחוק. "היית מת."

"אוי, נו. תודי שאת לא מסוגלת לעמוד בפניי" הוא זינק מן הכיסא והתקרב אליי. "או שאת מפחדת שזה לא הדדי?" קולו הזחוח גרם לי להתרגז, אך גם הלהיט משהו בתוכי.

"קדימה, ולרי. אני יכול לשמוע את הלב שלך דופק."

"אני יכול לשמוע את הלב שלך דופק, יקירתי. את מפחדת ממני?"

אני מנידה בראשי בשקר מוחלט. דמעות עולות בעיניי, אך אני לא מאפשרת להן לרדת. לא אתן לו את הסיפוק בלראות אותי נשברת.

"אל. תשקרי לי." אחיזתו בי נהדקת, ואני מתנשמת בפחד. כשאני כאן, באמצע הרחוב החשוך, כשאף אחד מלבדי ומלבד ליאו, אני יכולה למות – להירצח על ידו, ואף אחד לא ישים לב.

"אל תשקרי לי, ולרי!" הוא שאג וגופי נסוג. הוא שם לב לכך ומחזיק אותי קרוב אליו. "תעני לי בכנות. את מפחדת ממני?"

"כ-כן" אני משתנקת. "אני מפחדת ממך."

"טוב מאוד." למרות שהוא מחזיק בי מאחורה, אני יכולה לראות את חיוכו הסדיסטי שבא הרצון מהפחד שלי. חיוך מכוער שאיני רוצה לראות לעולם. "יש לך סיבה."

מים קרים מחזירים אותי למציאות ולהווה, ואני מתנשמת בהקלה לאור הידיעה שאני כבר לא בזרועות ליאו, מפחדת עד מוות, אלא כאן, במטבח, עם-

ההקלה נעלמת מיד כשאני קולטת את בגדיי הרטובים. מים זולגים ממני ואני קפואה.

"מה נראה לך שאתה עושה?!" אני צורחת לעבר קאי, שכוס מים בידו.

"אני- אני מצטער. את לא הגבת. ניסיתי לנער אותך, אבל גם זה לא הצליח. נלחצתי, אז חשבתי שמים יעזרו. צדקתי." הוא חייך חיוך מתנצל.

"היית צריך פשוט לחכות, אידיוט" אני נוזפת בו ומיד מתחרטת על כך. "א... אני מצטערת. לא הייתי צריכה לצעוק עליך ככה. אתה לא צריך לדעת איך פלאשבקים עובדים. ולמען האמת, אני שמחה שאתה לא."

"הכול בסדר" קולו מלא כנות וכתפיי נפלו בהקלה. "ואיך את יודעת שאני לא יודע מה זה לחוות פלאשבק?"

גבותיי מורמות בהפתעה. "שיט, זה היה חסר טאקט. אוף, אני מצטערת. אני-"

"ולרי" הוא קטע אותי תוך כדי צחוק. "תירגעי. צחקתי. אני לא יודע איך זה מרגיש. אני... אממ... תוכלי להסביר לי איך זה? שאני אדע כיצד לפעול פעם הבאה."

אני נאנחת. "טוב... זה מן ניתוק מהמציאות, ניתוק בין המוח לגוף. בזמן הפלאשבק המוח משחזר את הסיטואציות שגרמו לטראומה, ונותן הרגשה כאילו אני חיה את זה מחדש. אני יכולה ממש להרגיש את התחושות שהרגשתי באותו רגע, מגע, אפילו ריח. וזה בא משום מקום, רגע אני יכולה לשמוח ולצחוק ורגע לאחר מכן לקפוא."

"ומה גורם לזה?"

"זה תלוי. לפעמים זה בא לבד, ולפעמים משהו או מישהו עושה משהו שמעורר את הטריגר. זה יכול להיות פעולה פשוטה, תזכורת למשהו טראומטי, כל דבר קטן."

קאי הביט בי זמן שנדמה שנמשיך כמו נצח, ולרגע פחדתי שהוא חושב שאני משוגעת. האם אני באמת משוגעת? לפעמים זה מרגיש ככה.

אבל אז, הוא עושה את הפעולה שהכי לא ציפיתי לה.

לאחר שהמתין לאישור ממני, הוא עוטף אותי בזרועותיו לחיבוק ארוך ומנחם.

אני  נאחזת בגופו כמו חבל הצלה, והוא בשלי. הרבה זמן לא חיבקו אותי ככה. כאילו אני כל העולם. חיבוקו חזק ולוחץ, אך אני לא מוכנה שירפה ממני. אני זקוקה לחיבוק הזה כמו שנווד זקוק למים במדבר. לא ידעתי כמה אני זקוקה לחיבוק הזה לפני כן. אך ברגע שידיו של קאי עטפו את גופי, הבנתי כמה הזדקקתי לזה, לתחושה שאני מוגנת, שאם אפול יש מישהו שייפול יחד איתי. זו תחושה מנחמת, שאני לא רוצה שתחלוף, לעולם.