מחבואים- פרק 13

השעה עשר בבוקר וטרם קיבלתי הודעה, טלפון, או כל סימן חיים ממאלני ואודרי. להגיד שאני לחוצה יהיה בלשון המעטה. אני מתחרפנת.

זה אומנם מטופש, כי הן בחופשה, הן לא אמורות להיות זמינות אליי 24/7. אך במקרה שלי אין חיבור בין ההיגיון לחרדה, וכעת אני מסתובבת בחלל הסלון, הלוך ושוב ומנסה לאתר איזשהו סימן חיים ברשתות החברתיות של מלאני ואודרי.

הן העלו המון תמונות מאז שנסעו- תמונה של שיט בקאנו, ספא, בילוי בדיסנילנד, צילום של אודרי שותה ברד בשלוק אחד, אך הפוסט האחרון בעמוד האינסטגרם של מלאני הועלה לפני יומיים.

האינסטגרם של אודרי לא פעיל, כיאה לאדם הביישן שהיא- בניגוד מוחלט לנוכחות של מלאני. אני מרגישה כמו סטוקרית כשאני מחפשת עמודים נוספים שלהן, אולי עמוד משותף מהזוגות הקיטשיים האלה, אך כלום.

בשלב הזה, אני שוקלת לשכור חוקר פרטי מהכסף שאין לי.

ולרי, תירגעי. אלה רק יומיים. הכול בסדר.

אך התחושה המציקה אינה נעלמה, והיא נשארה אצלי כגוש בגרון גם שעתיים לאחר מכן כאשר אני וקאי יצאנו לאכול ארוחת צהריים במקדונלס.

הקשר שלנו מאוד מוזר, בדיוק כמו מה שהוא בשבילי. אני בקושי מכירה אותו, אך אני סומכת עליו באופן חשוד. הוא משרה בי תחושת ביטחון, אף על פי שיוכל להביס אותי במכת ג'ודו. זה מוזר והגיוני בו זמנית. אני בחורה טראומטית עם בעיות אמון וחרדת נטישה, שהאדם היחיד שהיא סומכת עליו ב-100% שלא יינטוש אותה הוא הכלבה שלה.

איך זה שבחור זר שפרץ לביתי משפיע עליי לטובה כל כך? מה לא בסדר איתי? בטוח משהו לא בסדר איתי. זה למה אני מסרבת לדווח על אדם שנחוש לרצוח אותי, בחרדה מטורפת על היעלמות של יומיים, ונדלקת על בחור שאני בקושי מכירה. וואו.

"...וזה למה אני חושב שהיפופוטמים צריכים לנהל את דרום אפריקה."

אני מתעוררת מן המחשבות. "רגע, מה?"

קאי צוחק, ובמקום להיות מבולבלת על המוזרות שבדבריו אני מתעכבת על הצורה שבה חזהו עולה ויורד כשהוא צוחק, וקול צחוקו שנשמע כמו שיר.

"מעליבה אותי העובדה שכדי להשיג את תשומת ליבך אני צריך לדבר על היפופוטמים."

"אני מצטערת," אני אומרת במבוכה, תוך כדי שאנחנו הולכים לסניף מקדונלס הקרוב. "הראש שלי לא ממש פה."

"שמתי לב." קאי עוצר על ספסל ומסמן לי לשבת לצידו. אני מתיישבת בבלבול. "למה אנחנו יושבים? לפני חצי שעה התלוננת בפניי שאתה עומד למות מרוב רעב. כשיצאנו כמעט רצת לעבר מקדונלס."

הוא מתעלם משאלתי. "ספרי לי. מה מטריד אותך?" הוא אומר בטון סמכותי, שמזכיר פגישה עם פסיכולוג. אני צוחקת, ומחליטה לזרום איתו.

אף על פי שמעולם לא הצטיינתי בהבעת רגשות, משום מה, ברגע שאני פותחת את הפה המילים פשוט... זורמות. "בעלות הדירה שלי, מלאני ואודרי. שבנוסף הן גם החברות היחידות שלי, הן נסעו לטיול מסביב לעולם, טיול של חצי שנה לפחות."

"ואת מתגעגעת?"

"גם, אבל... אוף, זה מטופש בטירוף." רק מהפחד שהוא ישפוט, אני מתחרטת שפתחתי את הפה.

"קדימה," הוא דחק בי להמשיך. "לא משנה מה תגידי, אני לא אשפוט אותך."

מילותיו פוגעות בול, כי הן מה שפרצו את סכר הרגשות שלי וגרמו לי לשפוך את כל שעל ליבי.

"הן לא עונות לי כבר יומיים. זה נשמע מוגזם, אבל אני דואגת להן. בטירוף. בדרך כלל הן עונות לי מיד, אבל לעזאזל, אין סימן חיים מהן כבר יומיים. אני אמורה לשחרר, ולתת להן להנות בחופשה שלהן מבלי שאציק להן כל הזמן. ממילא אני בטח מטרד בשבילן. כלומר, הן לא מראות את זה, הן מתנהגות אליי הכי מושלם שיש. זה פשוט אני והמוח הדפוק שלי. סליחה, אני חופרת. אני פשוט-"

"היי, היי" קאי קוטע אותי ועוטף אותי בחיבוק. "הכול בסדר. את לא חופרת."

"אני מצטערת" אני מלמלת, ממצמצת בניסיון להעלים את הדמעות. "אני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שאני מתחרפנת."

"את לא חייבת לדעת" הוא לחש והבל פיו זה כמו יד מלטפת. "זה בסדר לעצור שנייה את הכול ולנוח. ואת יודעת מה הפתרון כשהחיים מסתבכים ורוצים לעצור לרגע?"

"מה?"

"מקדונלס."

כמה דקות לאחר מכן, קאי מביט בי בהלם מוחלט לאור הכרזתי שאני צמחונית.

הסכמתי ללכת למקדונלס מכמה סיבות: הראשונה, הם מוכרים צ'יפס מעולה. שנייה: אין לי כסף, ואוכל מהיר הוא הפתרון הטוב ביותר.

"טוב, שיהיה ברור, אני לא מתכוון לוותר על הדאבל-צ'יז-בורגר שלי רק כי אכפת לך מהחיות." הוא אומר בנוקשות.

אני צוחקת. "אני לא מצפה ממך לוותר."

"טוב מאוד."

לאחר שאנחנו מזמינים המבורגר כפול בשביל קאי וצ'יפס גדול בשבילי, אני מוציאה שטר של 20 דולר מהכסף שהשאירו לי מלאני ואודרי וקאי מיד עוצר אותי. "היי. את לא משלמת עליי."

אני מביטה בו בפקפוק.

"בתור מישהו ששהה בסופר נטוש, אני די בטוחה שאין לך כסף לשלם על זה."

"מי אמר לשלם? הוא מחייך ואני מביטה בו בבלבול, ואז נופל לי האסימון. "אתה מתכוון לגנוב?"

"שששש" הוא לוחש ואני מתכווצת בהבנה שאמרתי זאת בקול רם מדי. "אתה מתכוון לגנוב?" אני חוזרת שוב, אך הפעם בלחישה."השתגעת?"

"זה לא נחשב גניבה אם זה מרשתות כמו מקדונלס."

"מה?!" קאי מחייך לאור הבלבול שלי.

"שיעור לחיים, פרח. מותר לגנוב אך ורק מרשתות מסחריות, אך בשום פנים ואופן מעסקים פרטיים. גניבה מעסק פרטי פוגעת במשפחות ובבעלים של העסק. אבל אם נגנוב ארוחה ממקדונלס, זה לא יזיז לאף אחד את התחת. חשבון פשוט."

אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אך יש אמת בדבריו.

"בסדר, אז איך בדיוק אתה מצפה לעשות את זה מבלי לסיים את היום בתחנת משטרה?"

"צפי ותגלי" הוא מחייך. אני סקפטית לחלוטין, אך אני מניחה לו להתחיל בהצגה.

קאי ניגש לקופה ומדבר עם העובדת בחיוך מקסים, אני מתקרבת בדיסקרטיות כדי לשמוע את מילותיו, נזהרת שלא להיתפס.

"אשמח לקבל ממך טובה. תראי, לבת הזוג שלי יש יום הולדת, ואני מתכנן להציע לה נישואים. המקום האהוב עליה ביותר הוא מקדונלס, וממש כאן נפגשנו. האם תוכלי להכניס אותי אל המטבח כדי שאשים את הטבעת בתוך ההמבורגר? אהיה אסיר תודה אלייך" הוא עדיין עוטה את חיוכו מלא הקסם, שמהר מאוד אני מבינה שהוא משתמש בו כדי להשיג את רצונו. אני ממתינה לתשובתה של האישה הזקנה שמקמטת את מצחה במחשבה. אני מצפה שתסרב, אבל אז בניגוד לכל הציפיות שלי, היא אומרת, "בסדר. בוא אחריי."

אני צופה בקאי שהולך עם האישה אל הדלתות של המטבח, עליהן מודבק בסלוטייפ ורוד שלט האומר: הכניסה לעובדים בלבד, ורגע לפני שקאי נעלם בין הדלתות הוא מסתובב אליי וקורץ בחיוך. אני מתפתה לפרוץ בצחוק, אך במקום זאת אני מתאפקת ומביטה בתוכנית המשוגעת של קאי להשיג המבורגר זול בחינם.

לאחר רגעים ספורים אני רואה את קאי מהחלון המפריד בין הקופה למטבח, מסמן לעובד נוסף דברים שאני לא מצליחה לראות ממרחק כזה.

בסופו של דבר קאי יוצא מדלת המטבח עם שקית של מקדונלס בידו, ניגש אליי ולוחש, "בואי נברח מכאן לפני שהאידיוט ההוא יבין שלא שילמתי שקל."

זו האזהרה היחידה שלי לפני שהוא תופס בידי ואנחנו רצים בשיא המהירות אל היציאה.

הבטן שלי כואבת מרוב צחוק כשאנחנו נוחתים על הדשא לאחר שרצנו בטירוף כאילו רודפת אותנו מפלצת בבריחה מהסניף.

"איך עשית את זה?" אני מצליחה להגיד תוך כדי התנשפות.

"מישהי כאן לא בכושר" הוא מגחך למראה הניסיון שלי להסדיר את נשימתי, ואני זורקת לעברו צ'יפס אחד מהשקית שפוגע בחזהו.

"היי! בזבוז אוכל" הוא קורא במחאה ועיניי נפרעות כשהוא מרים את הצ'יפס ודוחס אותו לפיו.

"אתה לא נורמלי" אני צוחקת וזורקת את ההמבורגר לעברו. "קח את הרצח בלחמנייה שלך."

"אני אקח בשמחה." קאי לועס את ההמבורגר, "ממממ... טעים רצח."

אני מגללגלת עיניים. "כל כך מקורי." אני לוקחת כמה צ'יפסים ודוחסת לפי. "איך עשית את זה בכלל?"

קאי מחייך. "קוסם לעולם לא מספר את הסודות שלו."

"נו!" אני בועטת בו ברגלי והוא נכנע תוך כדי צחוק. "בסדר, בסדר. אז ככה- כשדיברתי עם העובדת, מזווית העין ראיתי אדם שהזמין המבורגר וזרק את הקבלה לפח. אז כשהיא לקחה אותי אל המטבח, לקחתי בסתר את הפתק מהפח והראיתי לה אותו כשהיא ביקשה לראות הוכחה שההזמנה אכן שלי. ו... היא האמינה."

"והקטע של הטבעת? היא באמת האמינה שאתה רוצה להציע לי נישואים בפאקינג מקדונלס?"

"תופתעי, מקדונלס זה מקום רומנטי."

"אני בטוחה" אני מגחכת וקאי מחזיר לי בחיוך משלו.

ושם, על הדשא, כשאנחנו אוכלים אוכל גנוב ממקדונלס, וביטני עוד כואבת מפרץ הצחוק ממקודם- אני ממש מצליחה להרגיש... לא, לא אושר. שלווה.

זו הרגשה זרה, אך באופן חיובי.

זו תחושה טובה לא להיות בכוננות להגן על עצמי כל הזמן. פשוט לחייך לצחוק, כמו בן אדם נורמלי. זו תחושה ש... ממזמן לא הרגשתי.

אני מקמטת את מצחי בניסיון להיזכר בפעם האחרונה שפשוט חייתי ללא דאגות.

טיול עם ג'וי.... השתכרות בבר... מסיבת חוף.... לא, לא, ולא. בכל הפעמים האלה הייתי בלחץ תמידי: להיתפס, להיפגע, להיפצע. תמיד בכוננות לברוח. אבל עכשיו, כשאני שוכבת על הדשא וקאי לצידי, צוחקת ומחייכת ללא דאגות... אני מרגישה... בטוחה.

אבל מה אם זו רק הגזמה? מה אם הוא לא מרגיש אותו דבר? מה אם הוא מנצל אותי? מה אם גם הוא רוצה לרעתי? מה אם...

"את בוכה?"

עד שמע מילותיו לא שמתי לב לדמעות אשר זולגות על לחיי.

"אה, לא, זה כלום" אני משקרת וממהרת למחוא את הדמעות. לפני שיתחיל לחקור אותי אני ממהרת לשנות נושא.

"תספר לי משהו. משהו שאני לא יודעת עליך." אני נואשת להסחת הדעת הזו.

לוקחים לו כמה רגעים עד שהוא מתחיל לדבר.

"אוקיי, אז... אני אח תאום. אני ואחותי התאומה נאיה היינו בלתי נפרדים פעם. אך התבגרנו, וכל אחד הלך לדרכו. בניגוד לדמיון החצוני בנינו, באופי אנחנו שונים לחלוטין. אך תמיד היינו בעלי ברית. וכש... אממ.." הוא הפסיק לרגע והבנתי שהנושא קשה לו.

"כשסילקו אותי מהבית, היא הפנתה לי עורף לחלוטין. חסמה אותי מכל הכיוונים, התעלמה מכל תחנוניי לדבר איתה, וכאשר הגעתי הביתה לארוז את החפצים שלי, ראיתי שהיא הפכה את החדר שלי לחדר ארונות." הוא אמר את המילים האלה בכאב גדול כל כך שהרצון להעיף אגרוף לאחותו זהה לרצון לחבק אותו.

"המילים האחרונות שלה אליי היו, 'תזרוק את הזבל אחריך.' אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק."

"וזרקת?"

שאלתי חסרת הטאקט תחילה הפתיעה אותו, וגם אותי- ואז הוא פרץ בצחוק.

"אמרתי שבשביל לזרוק את הזבל יהיה לי כבד מדי להרים אותה. היא גלגלה לעברי עיניים ומאז לא ראיתי אותה. למעשה, מאז רגלי לא דרכה באורגון."

"וואו" אני מלמלת תוך כדי דחיפת צ'יפס לפי. "אני... מצטערת."

קאי משך בכתפיו כאילו זה כלום. "שטויות. עבר. עכשיו תורך, ספרי לי משהו עלייך."

חיפשתי בזיכרונותיי אחר משהו מעניין לספר. בסופו של דבר בחרתי בדבר היחיד שמעלה בי חיוך בכל זיכרון שלו. ג'וי.

"החברה הכי טובה שלי היא הכלבה שלי. כבר פגשת אותה, ג'וי. היא הכלבה הכי נאמנה, חמודה, מתוקה, ומושלמת שיש."

"כל מי שאי פעם הכרתי שיש לו כלב טוען ששלו הכי מושלם שיש" הוא מגחך.

אני מגלגלת את עיניי לנוכח ההערה שלו. "טוב, אז אני היחידה שצודקת. היא הנפש התאומה שלי, היא היחידה שתמיד הייתה שם בשבילי. אני לא מסוגלת לדמיין חיים בלעדיה."

הוא מביט בי בחיוך שאני לא מצליחה לזהות את משמעותו, ואני משתדלת להסתיר את הסומק שבלחיי. "אם אתה רוצה תמונה, אתה יכול לבקש." אני עוקצת.

"סתם, פתאום ממש בא לי להיות כלבה."

אני מגחכת. "אתה אידיוט."

"אידיוט חתיך."

"לא, רק אידיוט."

אני מנסה לחשוב על תשובה עוקצנית להשיב לו, אך צלצול טלפון קוטע את הרגע.

אני שולפת את המכשיר מכיס הג'ינס שלי, וברגע שאני רואה את שמה של מלאני על המסך נשימתי נעצרת וליבי מזנק. אני לא חושבת לרגע ולוחצת על כפתור המענה.

"מלאני??" אני קוראת בקול רם. "מלאני, את בסדר? לא עניתן לי יומיים! חשבתי שקרה משהו. איפה אתן? אתן בסדר??" שאלתי את כל השאלות שהטרידו אותי כל כך בתקווה לקבל תשובות.

קולה של מלאני קטוע ומסורבל, ואני לא מצליחה להבין מילה.

"ו-ל...רי? א-ת אאאאאא אנח- נו... ה... אאאאא..."

"מלאני?! את קטועה, אני לא מצליחה להבין מה את אומרת!"

"ו....לרי!" השיחה התנתקה.

"מלאני?! מלאני!" אני קוראת את שמה שוב ושוב, קצב ליבי מואץ ונשימתי נהיית כבדה.

"מה קרה??" שואל קאי בפאניקה זהה לשלי. אני לא עונה לו ומתקשרת למלאני 10 פעמים, ואז עוד 5 לאודרי. כלום.

באופן לא מודע אני שומטת את הטלפון על הדשא ומתנשפת בטירוף. אומנם המילים היו מסורבלות, אך טון קולה העביר את המסר בצורה מדויקת. הן בסכנה. אני מרגישה את זה, בכל נימי גופי.

***

הודות לקאי, שרדתי את התקף הפאניקה בהצלחה רבה.

אך תחושות הלחץ, החרדה וחוסר האונים- שלושתם מועצמים בבת אחת- לא עוזבים אותי.

לאחר שמלאני התקשרה ואני התחרפנתי, אני וקאי חזרנו לביתי, וכעת אני הולכת שוב ושוב בחלל, מסתובבת במעגלים, פעולות שאני עושה במצבים של לחץ.

אם לא הייתי במצב כזה, שאיני מסוגלת לחשוב בהיגיון, הייתי מצליחה להראות לקאי את התודה שלי למעשיו.

הוא לא היה צריך להחזיק לי את היד לאות תמיכה בדרך חזרה הביתה, וגם לא להביא לי מים כדי שאתאפס, ובטח שהוא לא היה צריך לתמוך בי ולהיות שם בשבילי בזמן שהתחרפנתי.

"קאי?" אני עוצרת את מחשבותיי ואת ההליכה שלי במקום, מתרסקת על הספה לצידו.

"כן?" הוא מפנה את ראשו אליי.

"תודה" אני לוחשת. בצעד פזיז וחסר היגיון, אני מתקרבת אליו ומתכרבלת בחיקו. זה צעד לא חכם בעליל, אך אני חייבת את הקרבה הזאת.

אני חייבת... אותו.