מחבואים- פרק 14

איני יודעת היכן אני, אבל אני יודעת שאני לא רוצה להיות שם.

אני רואה סביבי ירוק. אני בתחתית של גבעה, רגליי יחפות על הדשא הרטוב.

צעקות וקולות בכי נשמעים ממרחק, ומשהו קורא לי להתקרב. ההרגשה הרעה שבבטני מורה לי לברוח להתרחק, אך משהו משאיר אותי במקומי.

בראש הגבעה ניצב בית קטן, קירותיו מתפוררים אך איכשהו הוא עדיין עומד. ואם זאת, נדמה שבכל שנייה הבית עומד להתרסק.

קולות הבכי נשמעים משם, מראש הגבעה, מהבית הישן. זה לא חכם להתקרב לשם, הצעד הנכון הוא להסתובב ולברוח כל עוד נפשי בי.

אך הצעקות, התחנונים לעזרה. הם אלה שמדברנים אותי לרוץ אל עבר ראש הגבעה.

מהר מאוד רגליי מתעייפות מהעלייה. הריצה קשה משתיארתי לעצמי, ואני שוקלת לוותר. אך מה שמדרבן אותי הוא הצעקות המתקרבות, ככל שאני מתקדמת וככל שרגליי מתעייפות יותר הן מתגברות. צעקות של כאב וייאוש, צעקות של קריאה לעזרה.

כאשר מה שמפריד ביני לבין מטרתי- הבית הקטן שבראש הגבעה- הם רק כמה מטרים ספורים, רגליי קורסות ואני נוחתת על הדשא הקר והרטוב.

עוד... קצת... אסור לי לוותר עכשיו.... אני זוחלת לעבר הבית, סוגרת את המרחק בעזרת כוחותיי הנותרים, וכשאני מגיעה, הצרחות נושפות לי באוזן. הן חזקות כל כך שאני כמעט נופלת שוב כשאני מצליחה לקום. עיניי נפערות כאשר אני רואה את התקרה קורסת, ומייד ללא מחשבה נוספת אני פותחת את הדלת שעוד נותרה עומדת ומתפרצת לבית.

שתי בחורות עומדות שם, נאבקות בהריסות, פצועות ומלוכלכות.

בפנים הבית האוויר לוהט, והאש המתפרצת מגלה לי שפרצה שריפה. הפחם שעל פניהן של הבחורות מונע ממני לזהות אותן, אך משהו בי אומר לי שהן לא זרות.

"עזרי לנו!" הן אומרות, אך אני? אני תקועה במקומי. "עזרי לנו... בבקשה.."

אני רוצה, אני רוצה לרוץ לעבר האש ולהצילן, אך איני מסוגלת. הפחד משתק אותי.

ולאט לאט אני צופה באש מתפשטת, אך לעולם לא עוברת את גבולות הקירות של הבית הקטן. היא נשארת שם, שורפת את הבית ואת הבחורות אשר נמצאות בו.

ואני? כמו אנוכית מושלמת, עומדת וצופה באש מוחקת כל זכר מהבית הקטן ותכולתו.

ובבת אחת, האש נעלמת כלא הייתה.

הבית נשאר עומד, ולא נותר כל זכר לאש ולשריפה שהתרחשה לפני כמה רגעים בודדים.

אני נכנסת לבית בהיסוס, ושתי הבחורות עוד שם. אך רוח החיים עזבה אותן.

הלב שלי נשבר בצפייה איך החיים עוזבים את גופן. אני מתכופפת ונחרדת לגלות את פניהן שכעת נקיות כמו אחרי מקלחת. לאחר שהפחם נעלם מהן, אני יכולה לזהות אותן בבירור.

מלאני ואודרי.

כאשר אני מתעוררת מן הסיוט, אני מיד מתחרטת שבכלל קמתי.

ראשי כואב כל כך שנדמה שהוא עומד להתפוצץ, וגרוני יבש כאילו שהיתי שעות במדבר ללא טיפת מים. ואם זה לא מספיק, נדמה שהשלפוחית שלי עומדת להתפוצץ אם לא אשתין בדקות הקרובות.

אני מנסה לקום, אך יד כבדה משתרעת על בטני. כל חושיי נדרכים, אני מרגישה שאני עומדת להסמיק למוות מרוב בושה על כך שפאקינג נרדמתי בזרועותיו של קאי.

אני מצליחה בקושי להשתחל מתחת לגופו הכבד, כאשר אני מצליחה אני הולכת בקצות האצבעות לחדר השירותים.

תוך כדי אני מוציאה את הטלפון שלי שנשאר לי בכיס ובודקת אם יש הודעות חדשות ממלאני ואודרי. כלום.

אני מקללת בתסכול ושוטפת את פניי. אני מביטה במראה, ולעזאזל, אני נראית זוועה. שיערי פרוע ונפוח, עיגולי שינה מכוערים מתחת לעיניי, הבגדים שלי מקומטים ופניי חיוורות.

לא אמור להיות לי אכפת כל כך מדעה של בן עליי, אך בכל זאת אני מנסה כמה שיותר להיראות נורמלי כאשר אני מצחצחת את שיניי, מסרקת את שיערי ומחליפה לגופייה ומכנסי טייץ מתרחבים. אני מסתכלת במראה בפעם האחרונה ומרוצה מהמראה שלי. פשוט ולא מתאמץ, אך אלגנטי.

פאק, למי אכפת בכל מקרה. אם לקאי תהיה בעיה עם המראה המוזנח שלי, אני אתן לו בעיטה.

כשאני יוצאת מחדר האמבטיה, התכנון שלי הוא להגיע למטבח, אך פניי פוגשות בדבר שהכי לא ציפיתי אליו.

אני פורצת בצחוק כשקאי מוריד את ידו האוחזת במחבת. "אני חושבת שהסרט פלונטר השפיע עליך יותר מדי" אני עוקצת.

הוא גלגל את עיניו לשמע דבריי, והניח את המחבת על השולחן. "התעוררתי וראיתי שאת לא נמצאת, אז... דאגתי. לא מצאתי כלי נשק אחר."

אני צוחקת ולא מצליחה להסתיר את החיוך. "אתה... מתוק."

הוא מרים את גבותיו. "אני לא מתוק, בייבי. אני חתיך על."

"תפסיק לקרוא לי בייבי" אני עושה קולות הקאה. "ותפסיק להיות חי בסרט."

אני מתכוונת לעקוף אותו כדי להגיע למטבח, אך פתאום הוא תופס בידי ומצמיד אותי לחזהו. "מה אתה עושה?" אני ממלמלת בקושי, מסוחררת מהקרבה.

"את בסדר?" הוא לוחש ואני מתכווצת. אני בסדר? לא, אני לא. אבל אני גם לא מתכוונת להודות בכך. אבל המבט בעיניו, אחיזתו המגוננת, והמסרים שמבטו החותך שולח מרעידים את גופי.

אני מחליטה להיות כנה.

"אני מרגישה שאני מתחרפנת מרוב דאגה."

"אוקיי, זהו זה." הוא אומר ואני מכווצת את מצחי בחוסר הבנה. "אני מתקשר למשטרה."

משטרה. הו, לא. לא, לא, לא, לא, לא. וכשאני אומרת לו את זה בקול, הוא מביט בי כאילו השתגעתי.

"ולרי, הם יוכלו לעזור לאתר אותן."

"לא הם לא!" אני קוראת. ולמראה מבטו המבולבל אני מבינה שאני צריכה להסביר את סלידתי ואת פחדיי מהמשטרה, למרות שזה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות. אני שונאת לדבר על ההורים שלי.

"למה לא, לעזאזל?"

אין דרך להתחמק מזה. לעזאזל. "ההורים שלי, הם... טוב, אנחנו לא בקשר. למעשה, אני לא סובלת את עצם הקיום שלהם. ויש להם קשרים במשטרה. הם די... פאק, הם די הבוס. אני לא רוצה שום קשר אליהם, קאי. מקרה כזה של היעדרות עלול להתפרסם ואני לא רוצה שהם ידעו משהו עליי ועל מי שאני עכשיו. בבקשה, קאי, אם אתה מתכוון להיות נמצא בחיי, בלי משטרה. תבטיח לי."

עיניו מלאות חמלה כשהוא לוחש, "מבטיח."

"תודה" אני מחייכת. זהו צעד פזיז מאוד, אבל אני לא מתעסקת בסכנות באותו רגע כשאני מנשקת את הלחי שלו. אני מיד עוקפת אותו אל המטבח כדי לא לראות את הבעת פניו.

אך המנובל שוב עוצר אותי ומונע ממני את הקפה של הבוקר, הוא מושך אותי בעדינות ואומר, "היי. זה שאנחנו לא נעזרים במשטרה, לא אומר שלא נוכל למצוא אותם בעצמנו."

מה? "קאי, למה אתה מתכוון? אין לנו אפילו כיוון!" אני מוחה.

"דווקא יש לנו." הוא מחייך.

"מה?" כולי מבולבלת, והוא ממהר להסביר.

"היא התקשרה אלייך, נכון?" אני מהנהנת בהסכמה. "אז אנחנו יכולים לאתר את המיקום ממנו בוצעה השיחה."

"ואיך נעשה את זה, מר שרלוק הולמס?"

הוא מגלגל עיניים לנוכח הציניות שלי. "למזלך, שרלוק פה, יודע על זה דבר או שניים."

"אתה מוכן להפסיק לדבר ברמזים ולהגיד לי למה אתה פאקינג מתכוון?!"

"אני אגיע לזה. יש כאן מחשב?"

אני מחליטה לזרום איֹתו בלי לשאול שאלות, לעת עתה. כל דבר שיגיד לי אם מלאני ואודרי בסדר.

"אני לא יודעת. אני די בטוחה שכן, מלאני ציינה בפניי פעם אחת שאודרי כותבת, ואני מניחה שזה דרך המחשב."

הוא מהנהן, עוקף אותי וסוקר במהירות כל חדר במסדרון, עד שהוא עוצר בחדר הארונות. אני נכנסת אליו ופינת החדר נמצא שולחן, עמוס בחפצים כמו עטים ומחברות, מעליו מדפים עמוסים אך הדבר החשוב ביותר- מחשב נייד שמונח עליו.

"בינגו" אני מחייכת, קאי מתיישב על כיסא משרדי שנמצא לצד השולחן ומדליק את המחשב. אני מתבוננת בו, ודרך מבטו הנחוש אני מבינה שברור לגמרי שהוא יודע מה הוא עושה. זה מרגיע אותי.

אני לא יודעת למה, זה מוזר ברמות. מעולם לא נתתי אמון לאנשים מהר כל כך, וכאשר עברתי את הטראומה מליאו בעיות האמון שלי החמירו אף יותר. ועם זאת, משהו אומר לי שקאי לא ייפגע בי. זה כל כך מוזר, וזו תעלומה שאני נואשת לפתור.

אך הפחד תמיד נמצא שם. האם אני באמת בטוחה בקרבתו או שהוא פשוט שחקן טוב? ומה אם ברגע שאסתובב הוא ייתקע לי סכין בגב? כמוהו?

"ולרי?" קולו המודאג של קאי נתן לי חבל הצלה מן התאום של המחשבות.

"כן?"

"הטלפון של מלאני, וגם של אודרי. אני לא מצליח למצוא אותם. הם נהרסו."

היי כולםםם!!

אז לאחרונה החשיפה לספר ירדה, ואם אהבתם אני הכי אשמח אם תעזרו לי לפרסם אותו עוד יותר, אפילו הדבר הכי קטן לייק לסרטון בטיקטוק, להמליץ לחבר/ה, זה יעזור לי מאודדדד וממש חשוב לי שאנשים יקראו את הכתיבה שלי!!💗

אוהבתתת ומקווה שנהניתם מהפרק!!!