מחבואים- פרק 15

קאי

אני צופה באימה שבעיניה של ולרי, ואני שונא את זה שאין לי דרך להעלים אותה.

כדי לאתר את הטלפונים של מלאני ואודרי השתמשתי בתוכנה שלא בדיוק חוקית, אבל איכשהו לקחתי על עצמי משימה להעלים כל רגש שלילי מהבחורה הזאת, לא משנה מה.

זה אולי לא דרמטי עד כדי כך, כי טלפונים נהרסים. אך במקרה הזה, לא טלפון אחד, אלא של שתיהן הרוסים לחלוטין. בלתי אפשרי לאתר אותן ככה.

אני לא בטוח כלל שזה רעיון טוב, אבל זה לא משנה לי. אני קם מהכיסא ועוטף אותה בחיבוק חם. משהו אומר לי שהיא צריכה את זה.

"עוברים לתוכנית ב'." אני אומר תוך כדי חיבוק ו-ולרי משחררת ממני כדי להביט בעיניי.

"קאי, אנחנו לא יוצאים לשום מקום. אנחנו אפילו לא יודעים היכן לחפש."

"תופתעי, שהכול אפשר למצוא דרך האינטרנט." היא מרימה גבה, ואני ממהר להסביר, כי מהר מאוד הבנתי שלא כדאי לעצבן את הבחורה הזאת ולגרום לה לחכות.

"עמוד האינסטגרם שלהן. נוכל לעקוב אחר התנועה שלהן לפי המיקומים האלה. נוכל גם לחפש רמזים למסלול הטיול שלהן בקבצים במחשב או במחברות, ולרי, זה לא אבוד."

היא נראית חסרת אונים, לא יודעת האם להסכים לתוכנית שלי או לוותר.

"ולרי, זה הסיכוי שלנו למצוא אותן. את באמת רוצה לוותר עליו?"

היא מרימה אליי מבט, שמלא בפחד אך גם בנחישות. "לא. ברור שלא."

"אז בואי איתי, ותעזרי לי לארוז. אנחנו יוצאים."

"לאן?" היא מנסה להדביק את צעדיי כשאני הולך-רץ במסדרון.

"לחפש אותן. להרגיע את הסערה שבלב שלך."

חיוך מופיע על פניה. "תודה" היא לוחשת. אבל היא לא יודעת, שזה קמצוץ ממה שאעשה למענה. איכשהו, גם בתקופת הזמן הקצרה שאני מכיר אותה... אני יודע שהיא שווה את זה.

בשעה הבאה ארזנו כל מה שבא ליד: בגדים, אוכל, חטיפים, חפצים הכרחיים.

יצאנו מיד לאחר שהצלחתי סוף כל סוף לסגור את המזוודה, העמוסה בחפצים, שמצאנו בחדר הארונות.

כשג'וי בידיה של ולרי, אנחנו יוצאים.

***

במסע עם ולרי מיד צצה בעיה ראשונה: מכונית.

מסתבר שהשכרת מכונית עולה 50 דולר ליום. מבחינת ולרי זו לא בעיה, כי מסתבר שמלאני ואודרי השאירו לה סכום כסף שהייתי מת להשיג. אבל פאק, העובדה שהיא עומדת לשלם עליי ועל הוצאות שעומדות להיות לנו פוגעת קשות באגו שלי.

אני לא שוביניסט וכמובן שאני חושב שאישה יכולה לשלם. אבל היה נחמד אם הייתי דואג לולרי במקום היא לי. פאק, זה מבאס להיות הומלס ועני.

או שאני כבר לא הומלס? בכנות, אני לא יודע מה מצבי כרגע.בשבועיים האחרונים גיליתי איך מרגיש אדם מלא ביטחון עצמי ואושיית ג'ודו כאשר הוא נזרק ממקום מגוריו אל הרחוב בגלל פאקינג טעות אחת קטנה.

אך עם כל ההתעקשות שלי שמה שעשיתי הוא לא סיבה מספקת פאקינג לסלק אותי מהנבחרת הישר אל הרחוב, כל פעם שאני נזכר במעשה הזה אני מרגיש כאילו סכין מלאת רגשות אשמה ננעצת בחזי. אני יכול לנצח לקלל את המאמן על שזרק אותי, אבל בתוך תוכי תמיד אשנא את עצמי על מעשיי והפזיזות שלי. הרסתי הכול. ואני יכול להאשים רק את עצמי.

חשבתי שזהו זה, שכנראה אמות מרעב או מקור, אבל אז היא הופיעה.

ליתר דיוק, אני זה שהופעתי, בבית שלה. אבל פאק, גם כשהיא הייתה מאוימת בסכין היא נראתה כמו משהו טהור.

נכנסתי לבית שלה במטרה להשיג קצת אוכל ומים, מקום חם. והשגתי משהו טוב הרבה יותר. סיבה להמשיך. נקודת אור. אולי זה מסביר את הדחף הלא מוסבר שלי למלא את כל רצונותיה. להגן עליה לא משנה מה. אם לא ולרי, סביר להניח שהייתי גוסס ברחוב. וגם אם בהתחלה היא סילקה אותי כפי שהיה אפשר לתאר, היא חזרה. בשבילי.

"קאי!"

"אאיאעאהאע?" פלטתי שמץ מילים לא ברורות לשמע קולה הפתאומי של ולרי, אך הבהלה הייתה שווה את זה כשהיא פרצה בצחוק. "רק רציתי לבדוק שאתה חי, ולא מתת עם עיניים פקוחות."

אני מגלגל עיניים אך מבטי לא מוסט מהכביש. "אני תמיד ככה כשאני נוהג."

"אז כנראה שאתה נוהג יותר מדי. אתה שותק במשך יותר מחמש דקות, זה מלחיץ" היא עוקצת. אני פולט גיחוך וסוקר את הסביבה בה אנחנו נמצאים. אנחנו באזור מסחרי ואני חונה כשאני רואה את המסעדה הראשונה שמופיעה, ו-ולרי מיד מוחה. "מה אתה עושה? אנחנו כמעט מגיעים לשם!"

'שם' הוא הייעד שלנו- מועדון בלאס ווגאס, המיקום האחרון של מלאני ואודרי, על פי האינסטגרם שלהן.

"ולרי, התחת שלי על המושב הזה כבר שעתיים. אני גווע מרעב, ואני ממש יכול לשמוע את הבטן שלך מקרקרת. אנחנו עושים הפסקת אוכל קצרה וממשיכים בדרך."

היא מגלגלת עיניים, ואני יודע שאילו העקשנות הטבעית שלה היא הייתה מסכימה מיד.

אנחנו נכנסים למסעדה מיד לאחר שאני מחנה את המכונית.

ולרי שותקת, כך שבוודאות עובר עליה משהו. אני מנסה לשתוק כמה שיותר כדי לתת לה מרחב, אך אני חייב להעלות חיוך על הפנים של הבחורה הזאת.

מצחי מתכווץ כשאני מנסה לחשוב על משהו משעשע לומר- כל דבר- אך ולרי מדברת לפניי. "לפי חוק הגניבות שלך, במקומות כאלה מותר לגנוב?" היא לוחשת לאוזני.

אני מניד בראשי לשלילה. "לא. זה עסק פרטי."

היא מהנהנת. "אז אתה מתכוון לתת לי לשלם סוף סוף?" אני מניד בראשי פעם נוספת. "אז אין תכננת לשלם?"

"הבעלים היא חברה קרובה שלי. אם היא קמה בטוב הבוקר, היא תיתן לנו אוכל על חשבון הבית."

היא מגחכת. "אתה מאוד מאמין בעצמך אם אתה חושב שייתנו לנו אוכל בחינם סתם ככה."

אני נשען על דלת העץ בנינוחות. "לאנשים קצת קשה לסרב לחתיך כמוני... טוב, נו, לא ציפיתי ממך להבין" אני עוקץ אותה.

היא בועטת בי ואני לא מצליח להחזיק את הצחוק. פאק, איך בן אדם יכול להיות כל כך חמוד כשהוא מעוצבן?

למזלי השולחן הצמוד לדלת פנוי, ואנחנו מתיישבים בו. אני צריך שנהיה כמה שיותר קרובים ליציאה בשביל לברוח. בעלים המקום היא לא באמת חברה שלי, והייתי מרגיש רע על השקר לולרי לולא בעלת המקום הייתה כלבה כל כך.

ולרי מעיינת בתפריט ואני מתרווח בכיסא ונהנה לצפות בעיניה שמתרחבות לעיני המנות המושחתות המוצגות בתפריט.

היא מסובבת אותו אליי ומצביעה על מנה של פנקייק כפול, עליו ערמות של נוזל שוקולד חם וסופלה מעל. אני מזיל ריר רק מהתמונה שעל התפריט.

"אני רוצה את זה" אנחנו אומרים בו זמנית וחזה של ולרי עולה ויורד תוך כדי הצחוק. זה מחזה מרהיב.

אני מסמן למלצרית ומזמין את המנה בתוספת קצפת וגלידה, ו-2 מילקשייקים בנוסף. כשהיא עוזבת את השולחן ולרי מרימה לעברי גבה. "החברה הזאת ואתה כנראה ממש קרובים אם היא תרשה את כל זה על חשבון הבית."

אני מגחך ושוב מרגיש רע על השקר. אני מתעלם מכך ומחליט להתחיל שיחה עם ולרי.

"אז, איך את וליאו הכרתם?"

היא שולחת לכיווני מבט נוקב, שאומר לי דבר אחד: לא מדברים על זה.  "מחוץ לתחום, הבנתי. אז מה אני כן יכול לשאול?"

"אותי דווקא מעניין משהו לגביך" היא מעבירה את נושא השיחה אליי. "ספר לי משהו."

עיניי גולשות אל סירופ שוקולד על מגש שאוחז אחד מהמלצרים. אני מחייך חיוך שובב וחוטף את בקבוק הסירופ בחשאי, והמלצר לא מבחין כלל במעשה. ולרי כן, והיא מביטה בי במצח מקומט. "אם אתה רוצה סירופ, אתה יכול לבקש, אתה יודע."

אני מחייך. "נכון, אבל מה כיף בזה?"

היא מגלגלת את עיניה. אני מניח את בקבוק הסירופ על השולחן בזווית שכיבה. "מה אתה עושה, לעזאזל?"

"מכירה 'אמת או חובה'?"

"אתה רוצה שנשחק אמת או חובה באמצע מסעדה?"

"אז את מפחדת, הא?"

עיניה מתכווצות בכעס, ואז הבעת פניה מחלפת למן חיוך תחרותי. "אמת או חובה, קאי?"