מחבואים- פרק 2

אזהרה!!!!

בפרק הבא יהיה תוכן על פגיעה עצמית. תשקלו את הקריאה, קריאה מהנה❤️

בוקר טוב.

כלבים לא מדברים, אבל אם הם כן היו, זה מה שג'וי הייתה אומרת לי כשקפצה עליי וליקקה את פניי.

"בוקר טוב לך, ג'וי" מלמלתי, עדיין לא ערה לגמרי. ניגבתי בחולצתי את הרוק שלה והתמתחתי. היום יום חדש. יום חדש, התחלה חדשה, הזדמנויות חדשות.

מה שאני אומרת לעצמי כל בוקר.

סילקתי מראשי את המחשבות האלה וקמתי מהמיטה של בית המלון. כל הלילה התפתלתי, הייתה לי הרגשה רעה. והמזרון הקשה של בית המלון לא הועיל, אלא רק הקשה עליי להירדם. לבסוף נרדמתי בסביבות 4 בלילה, ועכשיו השעה תשע בבוקר. 5 שעות שינה. מצוין.

אני קמה מהמיטה הישר אל המקלחת. בארנק שלי אין כסף לקפה, אז אסתפק במקלחת שתעיר אותי, או לפחות תגרום לי לתפקד.

אני מתפשטת, זורקת את בגדיי על הכיור, ומביטה בהשתקפות שלי במראה.

עור לבן כמו קיר, עיניים בצבע דבש, מעט נמשים, ושיער חום, קצר.

מבטי ירד אל גופי. חזה בינוני, בטן רזה, ירכיים רחבות ו...צלקות.

הדמעות זורמות מעצמן, מתערבבות עם הדם. אני חייבת להשתיק את זה, את הקולות בראשי, את הכאב... אז אני מחליפה אותו בכאב אחר. והכאב הזה שורף, מלווה בדם ובדמעות.

אני לא מסוגלת להפסיק. אני יודעת שאני צריכה, שזה כבר עמוק מדי ושיישארו לי צלקות. אבל אני לא מסוגלת, אני לא מסוגלת להכיל את הכאב הזה עוד....

החזרה מהפלאשבק היא כמו אגרוף לפרצוף.

"לעזאזל עם זה" אני ממלמלת, נכנסת למקלחת ומדליקה את המיםהקפואים. אני מתרכזת בקור, מרכזת את כל תשומת הלב שלי אל הקור של גופי העירום, לא רוצה להיזכר. מנסה להתחמק מהזיכרונות.

כולם משחקים מחבואים עם הצרות, אבל הם תמיד ימצאו אותנו. במשחק הזה, אין מנצחים.

לא, לא, לא, לא... לא לחשוב על כלום. לא לחשוב על כלום, לא לחשוב...

אני מפסיקה את זרם המים באותה מהירות שבה הדלקתי אותו. נוטפת מים, יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת. אני חייבת לצאת מפה, חייבת לנשום אוויר, אני רוצה לחזור הביתה.... אבל איזה בית?

תוך כדי שהדמעות זורמות אני לובשת חולצת טי שחורה ומכנסי ג'ינס קצרים, נועלת נעליי אולסטאר שחורות וקוראת לג'וי.

"תקשיבי, ילדה" אני לוחשת אליה. "אנחנו יוצאות עכשיו מהחדר, ואת שותקת, בסדר? הדבר האחרון שאני צריכה זה שהנהלת המלון יקראו למשטרה."

ג'וי הולכת אחריי בצייתנות, אני מרימה אותה אל תיק הגב שלי אשר מסתיר אותה ויוצאת מהחדר. מהחדר אני יוצאת אל הלובי ומשם תופסת מונית.

"אסור להכניס כלבים למונית" אומר הנהג בקרירות כשראשה של ג'וי צץ מהתיק. אני מהססת לכמה רגעים, ושולפת מהארנק שטר של 15 דולר. "10 לנסיעה ו-5 לכלבה, עשינו עסק?"

הוא מגלגל עיניים, ובחיוך ניצחון אני נכנסת אל המונית. חיוך שיימחק במבט קצר אל הארנק שלי. אני מטומטמת, אני יודעת. 5 דולר שאין לי.

הוא מתחיל בנסיעה, "לאן לקחת אותך?"

אני מתכוונת לענות, אבל אז אני רואה הבזק של בחור, שיער חום פרוע ופניי מלאך ששייכות רק לאדם אחד. ליאו.

זה כלום, ולרי. אני אומרת לעצמי, את מתבלבלת. זה רק הלחץ מהימים האחרונים. את בסדר. הכול בסדר.

אני נרגעת, אך עמוק בפנים אני עדיין בתחושה רעה.

"גברתי?" שואל הנהג ומעיר אותי מחששותיי.

"הכי רחוק מפה, בבקשה."

***

הנהג הסיע אותי למרכז העיר, לאזור קניות. נותרו לי 100 דולר בארנק, שבחלקם קניתי אוכל לעצמי לימים הקרובים, ואוכל לג'וי. כעת ישבתי על ספסל, שיחקתי בקצוות שיערי וחשבתי.

התחושה הרעה לא עזבה אותי, אבל השתמשתי בכל כוחותיי כדי להדוף אותה ממני.

במקום להתרכז בזה, אני צריכה להתרכז בצרות האחרות שלי, שאלוהים יודע שצרות לא חסרות לי. כסף. הוא הולך ואוזל, ולבסוף לא יהיה לי לא כסף לבתי מלון, או לאוכל, או לפאקינג תנאי מחייה ראויים.

רק במצבים כאלה אני מתגעגעת לבית. היה לי הכול, אבל גם לא היה לי כלום.

ההורים שלי עשירים. כאילו, ממש עשירים. לפני שברחתי כסף לא היה חסר לי. הם היו דוחפים לי ליד שטרות כמו ממתקים. עם כל הכסף שבעולם, אהבתם של הורים לעולם לא הייתה מכסה את זה. ומזה לעולם לא היה לי. שני ההורים שלי, מרוכזים בפאקינג תחת של עצמם. לפעמים, לא- בעצם, תמיד, אני מרגישה שהם הביאו אותי לעולם רק בתור תפאורה.

בתור בין האנשים הכי עשירים בצרפת, הם היו חייבים להקים משפחה לתדמית שלהם. הם היו צריכים להביא יורש לחברה שלהם, משהו משעמם של עסקים. מעולם לא התעניינתי בזה, אבל ההורים שלי כן. הם היו מרוכזים רק בזה.

אז הם הביאו אותי לעולם, הנטל שלהם. בעיניהם להביא ילד לעולם זה לא ליצור ולגדל פאקינג בן אדם, עם צרכים ורצונות. אלא פשוט תפאורה. להיות יפה ולשתוק, זה מה שהם ציפו ממני. וכהורים פרימיטיביים, בת לא יכלה להוריש את כל ההון שלהם. אבל מאחר ואמא שלי לא הצליחה להיכנס להיריון נוסף, הם נאלצו להסתפק בי. כמה נוח.

אבל האופי העקשן שלי לא נתן להם להביס אותי. הם ציפו ממני לשתוק, להתנהג כמו הילדה המושלמת? אז התנהגתי בדיוק ההפך. מרד, קללות, הדרדרות בלימודים, עישון, אלכוהול בגיל 15- הכול בשביל למשוך את תשומת הלב שלהם. וכאשר התחלתי לצאת עם הסטלן של בית הספר, שידוע באופיו המרדני, הם השתגעו. כל כך הרבה פעמים הם איימו עליי להוציא אותי מהבית ולסלק אותי אל הרחוב, או גרוע מזה- לסלק את ג'וי, שאותה שנאו מהשנייה הראשונה- רק מה שאנשים יגיבו מנע מהם לעשות זאת. ליאו היה הגלגל הצלה שלי, מהבית המכוער הזה. וכאשר... קרה מה שקרה, לא נותר לי כלום. כסף, תיק, טלפון, יומן, בגדים וכמה דברים בסיסיים, וכמובן ג'וי, אלה הדברים שליוו אותי במסע הבריחה שלי.

בלילה ההוא, שבו הכול השתנה, לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מלברוח. לקחת את הדברים שלי ולנסוע כמה שיותר רחוק משם. אז עזבתי, לקחתי את החסכונות שלי איתי. במהלך השנים אגרתי כסף למקרי חירום, למקרה שאברח מהבית ואצטרך כסף. עמוק בפניםתמיד ידעתי שזה יקרה בסופו של דבר. הייתי בת 18 אז, ועכשיו אני בת 18 ואחד עשר חודשים בקרוב 19. שנה שבה... ברחתי. עדיין בורחת.

פתאום אני קולטת ששקעתי במחשבות יותר מדי, ובהיתי בספסל יותר מ... הצצתי לטלפון שלי לבדוק את השעה, 20 דקות. שיט. הצצתי אל ג'וי, שישבה בשלווה לצידי. "קדימה ג'וי, הולכים" אמרתי לה, והיא קמה מיד וקשקשה בזנבה. צחקתי וליטפתי את פרוותה החומה. בימים האלה, מלאים כאב ופלאשבקים, היא מה שמציל אותי.

קיבלתי אותה בגיל 14, לאחר תחנונים רבים מספור להורים שלי. פגשתי אותה ברחוב, מלוכלכת מבוץ. את זה כמובן לא סיפרתי להורים שלי, אלא שיקרתי שזו כלבה של חברה שלא יכלה לגדל אותה יותר. לאחר בירורים גיליתי שזו כלבה שברחה מאזור אימוץ של כלבים. מיד אימצתי אותה, ומהר מאוד היא הפכה לחברה הכי טובה שלי. היה לנו חיבור מידי. לפעמים אני חושדת שאם גלגול נשמות קיים, בטוח היינו אחיות או משהו בגלגול הקודם.

ההורים שלי שנאו אותה מהרגע הראשון, אבל מניסיוני הדבר שהכי עצבן את ההורים שלי, זה חפירות. קלף שעבד לטובתי מאות פעמים. לאחר מספר עינויים שאני קוראת להם: "העינויים של ולרי", הם הסכימו. וכאשר קרה מה שקרה, היא הצילה אותי.

מעבר לחיבור הנפשי שיש לי איתה, יש לנו תקשורת מצוינת. מה שמצחיק להגיד על כלבה. היא מבינה אותי ואני אותה. זה למה אנחנו צוות מנצח.

ג'וי נבחה על קבצן, שישב על המדרכה, כובע מונח על הרצפה עם מטבעות וכמה שטרות לצידו, וניגן בגיטרה שיר. say yes to heavenשל לנה דל ריי. ליטפתי את ג'וי כדי להרגיע אותה. הזקן הפסיק את הנגינה. "כלבה מתוקה" הוא אמר בחיוך.

"מצטערת על זה. היא לא ידידותית במיוחד לאנשים חדשים" חייכתי אליו. יש לו עיניים טובות. "שיר יפה. אתה מנגן מקסים."

"תודה רבה" הוא חייך. "מה שמך, ילדה יפה?"

"ולרי, נעים מאוד."

"ולרי" הוא חזר על שמי וחייך שוב. "נעים מאוד, אני ז'אק." הוא הרהר לרגע והמשיך. "לאשתי קראו ולרי. היא הייתה אישה יפיפייה, כמוך. אני בטוח שגם כמלאך היא יפה."

"אני מצטערת" אמרתי ברוך.

הוא נפנף בידו כאילו זה כלום. "זה בסדר. למרות הכאב והגעגוע, אני מודה על הכול. הייתה לנו אהבה יפיפייה, מלאת אהבה וריגושים. הכרתי אותה כבר בגיל 12. כולם אמרו, 'זו רק אהבת נעורים'. אנחנו הוכחנו להם שהם טועים. מגיל 12 ועד לפני שנתיים."

"נשמע שהיו לכם חיים מלאים ומאושרים. יש לכם ילדים?"

"לצערי, לא. ולרי מעולם לא הצליחה להיכנס להיריון. היא הייתה שבורה מזה. היא תמיד הייתה טיפוס אימהי. כשגילינו זאת היא פחדה כל כך שאעזוב אותה ואלך למישהי אחרת, שיכולה להביא לי ילדים, להקים איתי משפחה. אבל לא. האהבה שלנו ניצחה, למרות הכול. היינו רק שנינו במשך שנים רבות ומאושרות."

"אתה אדם מקסים, אדוני. רואים שיש לך לב טוב." אני מחייכת, מוציאה מהארנק שטר של 5 דולר, למרות שהמוח שלי צעק עליי שלא, ושאני מרוששת בדיוק כמוהו. אבל לא יכולתי להתעלם מזה. פשוט לא. ידי התכוונה לשים את השטר אל הכובע, אבל הזקן עצר אותי בידו. "השיחה איתך שווה יותר מכל הכסף בעולם, ילדה יפה. הזכרת לי את יופייה של האהבה. תביני, אני איש עני. אני בא לפה פעמיים בשבוע, זו הפרנסה שלי. מאז שאשתי ולרי נפטרה השמחה לאט-לאט עזבה אותי. והיום, את עוררת בי אותה שוב."

אפילו לא הבחנתי בכך, אבל דמעות התחילו לבצבץ בעיניי. לשם שינוי, דמעות של אושר. של התרגשות.

"לפחות תיתן לי להביא לך משהו קטן, אדוני. מזכרת. אני כל כך מאושרת שגרמתי לך לשמוח, גם אם זה לכמה רגעים. אני רוצה שתזכור את הרגעים האלה."

"יודעת מה? אני אביא לך מזכרת במקום. למרות שאני זקן, הכול נמצא פה", הוא הצביע על רקתו.

"בסדר" הנהנתי בהסכמה. הוא חיטט בכיסו, והוציא טבעת. מעט חלודה ומלוכלכת, אבל יפיפייה. טבעת כסופה, עם יהלום ירוק בצורת פרח.

"זה יפיפייה" לחשתי בחוסר נשימה.

"זו טבעת הנישואים של ולרי. כשהצעתי לה נישואים, היא הגיבה בדיוק כמוך, רק עם יותר התרגשות ודמעות. אני רוצה שתיקחי אותה."

"לא, לא, לא. אני לא יכולה לקחת אותה ממך, זה יותר מדי. למה לא מכרת אותה?"

"ילדה, קבלי טיפ לחיים. דברים שיקרים ללב, יקרים יותר מכל סכום שבעולם."

"אתה צודק" מצמצתי מדמעות. "ובכל זאת, זו המזכרת שלך מאשתך. אני לא יכולה לקחת אותה."

"ילדה, אני קיבלתי חיים שלמים ומאושרים עם הטבעת הזו. אני רוצה שתיקחי אותה ותמצאי את הז'אק שלך, כמו שאני מצאתי את הולרי שלי." הוא קרץ לי והעלה בי חיוך.

"תודה, אדוני. אני מעריכה את זה כל כך, באמת." אמרתי והחלקתי את הטבעת על אצבעי. היא התאימה בול, כמו כפפה ליד.

"בשמחה, ילדה יפה. אני מאחל לך שיהיו לך חיים מאושרים כמו שהיו לי."

***

השעה 16:30 כשאני חוזרת הביתה, מותשת, עייפה ומורעבת.

ג'וי קפצה מהתיק שאיתו הסתרתי אותה הישר אל המיטה. "לא, לא, לא. זו המיטה שלי, מותק." אני מחייכת ומורידה אותה בעדינות אל הרצפה.

המיטה נראית מפתה כל כך. לא יקרה כלום אם אנמנם כמה דקות, נכון? אם אקווה ממש חזק שלא יהיה לי סיוט, שום דבר לא יקרה.

פיהוק יוצא מפי, ואני מניחה שזה הדרך של הגוף שלי לאשר את ההתלבטות.

ברגע שאני מניחה את ראשי על הכר, אני שוקעת בשינה עמוקה.

"ו...לרי..." אני שומעת קולות. "ו....לרי...."

"מי זה?" אני צועקת. "מי זה שם?!"

אני רצה, רצה במסדרונות הלא נגמרים, רצה כל כך שאני מתעייפת, רגליי קורסות ואני נופלת אל הקרקע.

"ו...לרי..." הקולות ממשיכים, ונשמעים קרובים יותר.

אני ממשיכה ללכת, וככל שאני מתקדמת ככה הקולות חזקים יותר. במסדרון אלפי דלתות, אבל משום מה רק דלת מושכת את תשומת ליבי. כאילו... כאילו היא קוראת לי.

בסוף המסדרון היא נמצאת, בקצהו. אני מביטה לאחור, והיציאה נראית רחוקה כל כך, ואני כמעט ולא מאמינה שרצתי את כל הדרך הזאת.

אני מתקדמת אל הדלת, עד שהקולות ממש צועקים לי באוזן, קוראים לי.

אני פותחת את הדלת, ופוגשת אותי.

גופי שוכב על הרצפה, חיוור ועייף. אני נחרדת לגלות שהגופה כמעט שוחה בדם.

לדם יש ריח חריף, חמוץ. פתאום ה"אני" פותחת עין. אני פולטת צעקה. "מה... מי את?"

"אני זו את, ולרי." היא לוחשת בתשובה, חיוך מפחיד על פניה, אבל עיניה ריקות.

"זה לא הגיוני. אני חיה, ואת פה... מתה? גוססת?"

"אני זו את מבפנים, ולרי. פיזית את חיה. אבל את מתה מבפנים כבר הרבה מאוד זמן."

"זה לא... זה לא נכון!" אני ממהרת להכחיש. זה לא אמיתי, זה לא אמיתי....

"את שוכחת שאני זו את, ולרי. אני יודעת לזהות מתי את משקרת."

"את לא אני בכלל. את סתם משקרת, את זיוף. זה רק עוד דרך של המוח שלי להתעלל בי."

"כאן את טועה. זה רק עוד דרך שלך להתעלל בעצמך."

אני שותקת, כי זה נכון. אבל אני לא אתן ל-ולרי המזויפת הזו להרגיש שהיא ניצחה.

"את מכחישה. זה רק אומר שאני צודקת."

"לא! תפסיקי, את לא מכירה אותי בכלל! תשתקי-" אני פולטת זעקה כשסכין נוחתת משום מקום, הישר על ליבה של ולרי השנייה, המזויפת. "לא!!!" אני צורחת. גופה מתפתל, ואז עיניה נעצמות, גופה מכחיל. היא מתה.

"לאאאא!!!" אני צורחת ומתפרקת. אני מנסה להנשים אותה, לעצור את הדם שזולג, כל דבר. היא לא מגיבה. "לא, לא, לא... אל תמותי, בבקשה...." אני מייבבת. "בבקשה, אני רוצה לחיות, אני רוצה להיות מאושרת.... בבקשה, בבקשה.... אני לא רוצה להיות מתה. בבקשה...."

צרחה נפלטת מפי כשאני מתעוררת.

דמעות זולגות על פניי כשאני נזכרת בסיוט הנוראי ההוא. אני מתקשה לנשום, הכול מסוחרר.

"אל תיראי כל כך נסערת, יקירתי. זה רק חלום רע."

לשמע קולו אני מזדקפת מיד. ליאו.

הוא יושב על כורסא בנחת, כאילו כלום. כאילו הוא לא פאקינג פסיכופת שנחוש לרצוח אותי.

"מה אתה עושה פה?" אני מתרחקת ממנו, קולי רועד, ואני שונאת את זה שאני מפגינה חולשה לידו.

"התגעגעתי, אז באתי" הוא חייך אליי את החיוך היפה שלו. חיוך שבעבר גרם לבטן שלי להתמלא פרפרים, אבל היום? אני רק מפחדת.

"תלך מפה" אני לוחשת, כמעט בתחינה. מטומטמת, כאילו הוא יקשיב לי. "איך נכנסת בכלל?"

"בקלות" הוא גיחך. "הגעתי אל המלון, אמרתי בקבלה את שמך. אמרתי שאני בן זוגך שהגיע להפתיע אותך. בסך הכול זה לא שקר."

"זה כן. אתה לא הבן זוג שלי, אידיוט." אני אומרת בקור. "אתה כלום, אתה אף אחד."

"אף אחד, הא?" הוא התקרב אליי, עטף את הלחי שלי בידו, שגלשה אל השפה התחתונה שלי. "בגלל זה הגוף שלך בוהר עכשיו רק ממגעי? בגלל זה את מוותרת על חיים נורמליים, ובורחת ממני, כמו חתול ועכבר?"

הוא מתקרב אליי, כך שאנחנו צמודים זה לזה. 3 סנטימטרים בלבד מפרידים בין שפתנו. 3 סנטימטרים מונעים ממני לנשק אותו, את שפתיו היפות, שכל כך התגעגעתי אליהן....

לא. סילקתי מיד את המחשבות מראשי. אני לא אמורה לרצות מישהו שמעוניין במותי.

"תלך ממני" אני מסננת, והוא מתקרב יותר. עד ששפתינו נוגעות-לא נוגעות. לפני שאיכנע לקסמו, אני מתיחה ברך במפשעה שלו. ככה חשבתי לפחות, עד שליאו צחק. "פספסת, יקירתי."

"לך תזדיין."

"אני בטוח שזה מה שאת רוצה" הוא מחייך.

"תלך מפה!" אני צורחת, אבל שוב, הוא רק מתקרב אליי עוד יותר.

"את בטוחה שזה מה שאת רוצה, יקירתי?" "כן." "כן? אז למה כל הגוף שלך בוהר? למה הלב שלך דופק במהירות כזו? ולמה כשאעשה את זה," הוא כיחך את גופו בגופי. "כל הגוף שלך יירעד?"

הוא צודק, וחיוך מתנשא עלה על פניו.

"אני שונאת אותך. לך מפה, או שאתקשר למשטרה."

"שקרנית. אין לך אומץ. את פחדנית מדי" הוא מלגלג, מתגרה בי.

עם כל הכאב שבדבר, הוא צודק. במקום לבחור בעצמי, בחיי, אני נותנת לו למרר לי אותם, בורחת ממנו, מעיר לעיר, ממדינה למדינה, ממש כמו חתול ועכבר, רק כי אני אוהבת אותו יותר מדי. אני פוחדת, למרות שליאו ממרר את חיי אני לא מסוגלת ללכת עם זה למשטרה. אני לא מסוגלת לשאת את העובדה שהם ייפגעו בו, ייכלאו אותו מאחורי סורגים, ירחיקו אותו ממני.

אני לא מסוגלת. ולכן... לכן הוא כאן מולי, אני מאיימת עליו איומים שלעולם לא אממש, רק כי אני פוחדת. פחדנית. עלובה. מאוהבת.

"רק השתיקה מוכיחה שאת מסכימה איתי" הוא מגחך.

"לך מפה."

"לא."

"לך מפה!"

"לא."

"אני שונאת אותך!!!"

"שקרנית."

לא, לא, לא. אני לא אתן לו לנצח. בחיים לא.

ברגע שהוא ממצמץ ודעתו מוסחת אני רצה כל עוד נפשי בי אל הדלת. ג'וי קמה משינתה ונובחת בהיסטריה, ליאו רודף אחריי וצועק, "כלבה מזדיינת!!"

אני מפנה את ראשי אליו ורואה אותו בועט בג'וי. "לא!" אני צורחת ודוחפת אותו ממנה.

הוא צוחק, בהתחלה גיחוך קטן, אבל אז זה הופך לצחוק של ממש.

"ילדה פחדנית. אני יודע למשוך בכל החוטים שלך, לגעת בכל הנקודות הרגישות שלך. זה למה לעולם. לא. תנצחי. אותי."

אני שונאת אותו, ועוד יותר את זה שהוא צודק. אני פחדנית, עלובה, פתטית. הכול.

בן רגע ידיו עולות על צווארי, עוצרות את הנשימה שלי.

"תעזוב אותי" אני לוחשת, בהלם שבכלל הצלחתי להוציא הגה מפי.

ליאו דוחף אותי אל הקיר, גופו מרתק אותי, לא נותן לי לזוז. "אנשים אחרים חולמים בלילה על אהבה, מקומות שהיו רוצים להגיע אליהם. אפילו חלומות רטובים. אבל אני? אני חולם על איך תמותי בין זרועותיי. איך הדבר האחרון שתראי, זה אני."

דמעות זולגות מפניי. אני עושה את כל המאמצים שלי לנשום, על אף ידיו של ליאו שמתהדקות יותר ויותר על צווארי.

מצחיק. אני, האובדנית, שחולמת כל לילה על מוות, שמייחלת למות בכל שנייה ביום, נלחמת על חיי בידיו של מי שהיה פעם אהוב ליבי.

ובעצם... מה רע? מה רע שאיכנע, אתן לחיים להיגזל ממני תחת ידיו של ליאו? מה רע בזה, בעצם? לעצור את הכאב לתמיד? אף אחד לא ישים לב. זה לא ישנה לאף אחד.

פשוט... פשוט לוותר....

לא.

אני לא אתן לו לנצח, אני לא אתן לו להביס אותי. אני אלחם, ביזע ובדמעות, אני אילחם. אני לא אוותר. אני אילחם, אני אנצח. ובפעם הראשונה בחיי, אני בוחרת בעצמי.

בבת אחת אני בועטת ברגלו של ליאו. זה מפתיע אותו ונותן לי כמה שניות להימלט מאחיזתו. אני בועטת בו פעם נוספת, עוד ועוד ועוד, בכל בעיטה הלב שלי צורח עליי להפסיק, ושאני פוגעת בו, אבל המוח אומר להמשיך, שאני חשובה יותר. אני בועטת בו עד שהוא מאבד את ההכרה.

אני מתנשמת, וג'וי המבוהלת רצה אליי בנביחות. "שששש...." אני לוחשת לה. "הכול בסדר, מתוקה." אני מלטפת אותה ומרגיעה אותה כמו שרק אני יודעת.

אבל אף אחד לא פה כדי להרגיע אותי.