מחבואים- פרק 3

אזהרה- בפרק הבא יהיו תיאורים גרפיים (לא יותר מדי) של ניסיון רצח. תשקלו את הקריאה. תהנו!

"עוד אחד, בבקשה" אני מניחה את הכוס על הדלפק ומסמנת לברמן.

לאחר חמישה שוטים אני כבר מחוקה לגמרי, אבל זה לא מספיק. אני צריכה עוד, עוד שיכהה את הכאב.  

אני כבר מסריחה מאלכוהול, כמו איזה אלכוהוליסט מזדיין. חרא על החיים שלי.

אחרי מה שקרה בחדרי במלון, ארזתי את חפציי. סילקתי את ליאו המעולף אל היציאה, מי שיימצא אותו כנראה יחשוב שהוא בחור שהשתכר יותר מדי. הותרתי את חפציי ואת ג'וי בחדר, ומחר אעשה צ'ק אאוט ואסתלק מפה.

פיזית, הראיתי יציבות, פעלתי כמו שעון. אבל אז בבת אחת התפרקתי. זה היה יותר מדי. הרגשתי יותר מדי. אז השארתי את ג'וי לחכות לי בחדר המלון, לקחתי את הדולרים האחרונים שנותרו לי כדי להשתכר. אני מרגישה כמו מכור דפוק.

עוד שוט מונח לעברי, ואני לוגמת את האלכוהול כמו מים במדבר.

עוד. אני צריכה עוד.

"עוד, בבקשה" אני מבקשת מהברמן, ולשמע הקול הנשי אני מגלה שהוא התחלף בברמנית.

"לא שתית יותר מדי, מותק?"

"לא." אני עונה לשאלתה בזעם. "עוד, בבקשה."

היא מושכת בכתפיה וממלאת את הכוס שלי. אני שותה את השוט בלגימה אחת, מניחה אותו על הדלפק. "עוד."

"לא, לא, לא, מותק. את כבר מחוקה לגמרי."

אני מרימה אליה מבט זועף ובוחנת אותה. היא צעירה, בערך בגילי. שיערה ורוד כולו וקצר, פניה מאופרות באיפור מוגזם. היא לובשת טופ,ורוד גם הוא, סביב צווארה שרשראות צבעוניות, פירסינג על כמעט כל מקום בגוף, ועל זרועותיה החשופות קעקועים. היא ההגדרה למגניבה.

היא בוחנת אותי בחזרה. תחת מבטה אני מרגישה ממש מוזנחת. שיערי פזור, אני לובשת גופייה ומעליה ג'קט עור שחור, וג'ינס רחב עם קרעים. פניי נקיות לחלוטין מאיפור.

"בבקשה, פשוט תמלאי את הכוס הזאת" אני מבקשת, כמעט בתחנונים.

"לא." לעזאזל, היא עקשנית.

אני מתחילה לכעוס. "את ברמנית, לא? להביא אלכוהול לאנשים זו פאקינג העבודה שלך." ברגע שאני סוגרת את הפה אני מתחרטת על איך שדיברתי. "סליחה" אני ממלמלת.

"מותק, פצע פיזי מחטאים באלכוהול. אבל פצע שפה," היא הצביעה אל החזה שלה, במקום של הלב, "אלכוהול לא יירפא אותו."

"פצע? על מה את מדברת?"

"כואב לך. אז את משתכרת כדי להכהות את הכאב. אני מכירה את זה מקרוב."

התכווצתי, כי היא צודקת. אבל כמו תמיד, אני ממהרת להכחיש.

"שמעי, אין לי מושג על מה את מדברת. בבקשה, פשוט תמלאי לי את הכוס."

היא בוחנת אותי במשך כמה רגעים. "הלב שלך שבור" היא פתאום אומרת. "בגלל בחור. הוא כנראה ממש מוכשר כדי לשבור לב של יפה כמוך."

"על מ-מה את מדברת?" אני מגמגמת.

"בדיוק על זה, מותק. אני צודקת, אז את מגמגמת ומכחישה. אל תפחדי, אני קוראת את כולם. בגלל זה קוראים לי פה 'הברמנית החשפנית'." היא מצחקקת. "נשמע מיני, אבל זה לא ככה. חשופה בגלל בגדיי. וחושפת בגלל היכולת שלי לקרוא אנשים."

"אוקיי" אני מחליטה לזרום איתה. "קדימה, הברמנית החשפנית. תקראי אותי."

"מממממ..." היא מהרהרת. "את בודדה. שברו לך את הלב, אז את בורחת. אני לא בטוחה ממה, אבל את בורחת. מישהו פגע בך, שבר לך את הלב, גבר או אישה, אני לא שופטת. הוא או היא שברו לך את הלב והשאירו אותך מדממת, לאסוף לבדך את החתיכות. רע לך. אז את משתכרת למוות, בתקווה שזה יעזור להכהות את הכאב. אבל זה לא, וזה מחרפן אותך. אז את שותה עוד ועוד, נואשת להרגיש חופשיה, גם אם זה לרגע."

אני בוהה בה במבט המום. מה זה היה, לעזאזל?

היא צוחקת למראה המבט המופתע שלי, ואני מסתכלת עליה במבוכה.

"הו, אל תהיי נבוכה. אני עושה את זה לכולם. הברמנית החשפנית, לא ככה?"

"מלאני, את שוב מטרידה את הלקוחות?" מגיע גבר גבוה, מעט שמנמן. הבחורה, שמסתבר ששמה מלאני, מגלגלת את עיניה בחיוך. "אוי נו, ג'ונאס. אם כבר, אני עושה להם טובה! טיפול פסיכולוגי בחינם, פלוס אבחון. לא ככה?" היא קורצת לי.

ג'ונאס מביט בה במבט זועם, והיא נאנחת. "אוף נו, בסדר. מילא יש לי הפסקה, ואני חייבת סיגריה. צ'או, מותק." היא מנופפת לי לשלום.

"לא, רגע!" אני צועקת אליה. היא מסתובבת כאילו היא ציפתה לזה. "אם את רוצה המשך לטיפול הפסיכולוגי, את מוזמנת לבוא איתי להפסקת סיגריה."

אני עוקבת אחריה, היא יוצאת מהדלת האחורית, ואני אחריה. אני מצפה לראות כיסא פלסטיק ליד פחים מסריחים, ונדהמת לגלות פינה עם שטיח על הרצפה, פופים וכריות.

"הו, כן" מלאני ממהרת להסביר. "אני לא אוהבת לעשן כשלא נוח לי, אז הקמתי מקדש פרטי. ג'ונאס לא אוהב את זה, אבל לא אכפת לי. הוא אומנם הבוס טכנית, אבל כשתכירי אותי יותר לעומק תביני שאני תמיד הבוסית."

"הו" אני לוחשת, חסרת מילים והמומה מהפתיחות והקלילות שלה.

"הו, איזה חסרת נימוסים אני. את מוזמנת לשבת. אממ, עוד לא אמרת את שמך."

"הו, סליחה. אני ולרי" אני מחייכת אליה חיוך קטן ויושבת על כרית צבעונית.

"ולרי! הו, איזה שם מדהים. נעים להכיר, מלאני. כנראה הבנת את זה כבר."

אני מהנהנת לאישור.

"תרצי משהו לשתות, ולרי? יש לי פה בתיק שלי מבחר של משקאות."

"הו, כן. אני אשמח לבירה."

"לא, לא, לא, מותק. לא התעקשתי לחינם. הסתכלתי עלייך כל הערב, ושתית בלי הפסקה. אני אומרת את זה לטובתך. קולה? מים?"

אני רוטנת לעצמי. "מים זה בסדר."

"בשמחה!" היא מושיטה לי בקבוק מים מינרליים, ואני לוגמת מהם בשקיקה, בזמן שהיא מוציאה חבילת סיגריות מהתיק, מכניסה סיגריה לפיה ומדליקה אותה עם מצית עם ציור של גולגולת.

"אז, ולרי. נמשיך בטיפול?"

אני מהנהנת. "אף פעם לא פגשתי 'פסיכולוגית' שמעשנת."

"הו, אני מלאת הפתעות. חכי שתגלי שאני גם לוקחת סמים." היא קורצת לי ואני מביטה בה בהלם, ואז היא פורצת בצחוק. "תירגעי, מותק. צחקתי."

אני נושמת בהקלה. לא חסרים לי משוגעים בחיים.

"אז, ולרי. ספרי לי על עצמך. עם מה הגעת היום, ואיזה כאב ניסית להעלים בעזרת אלכוהול?"

"אני..." אני תוהה מה להגיד. האם עליי לשקר? אם אגיד את האמת, את האמת כולה, אני לוקחת סיכון שהיא תלך עם זה למשטרה.

"אל דאגה, בייבי. אני לא שופטת, ולא מלשינה. את מוזמנת לשפוך." בדקות הבודדות שאנחנו מכירות, אני מהלם ממנה כל פעם מחדש, איך היא קוראת אותי כמו ספר פתוח.

"יש איזה בחור."

"הו, ברור. תמיד יש בחור."

"לא, אני מתכוונת, בחור מיוחד. קוראים לו... קוראים לו ליאו. ויש לי איתו... עבר. הייתה בנינו אהבה עצומה. טהורה, אמיתית. כזו שרואים בסרטים וקוראים בספרים. הוא אהב אותי כל כך, כמו שאף אחד לא אהב. ואני אהבתי אותו עם כל ליבי. הוא היה נקודת אור בתקופה הכי חשוכה שלי. הגלגל הצלה שלי. הוא היה בעצם הכול בשבילי. עד לילה אחד.

מלאני, כשאמרת שאני בורחת, לא היה לך מושג כמה שאת צודקת. אני בורחת ממנו. בלילה אפל אחד, לפני שנה, פחות או יותר; זה היה ביום הולדת 18 שלי. זה התחיל כמו כל יום רגיל. קמתי בבוקר. באותו לילה ליאו ישן אצלי, הוא נכנס אליי מהחלון בגלל ההורים הפרימיטיביים שלי, ממש גבר חלומי מהסרטים. הוא ברח בשעה מוקדמת בבוקר כדי שההורים שלי לא יגלו אותו. בערב קבענו להיפגש. הוא אמר לי שהוא הכין לי הפתעה. התרגשתי כמו ילדה קטנה. התארגנתי והתאפרתי לכבודו. לבשתי שמלה לבנה. ניסיתי להוציא ממנו פרטים על ה'הפתעה' שהכין עבורי. הוא לא הסכים. הוא היה אטום, כמו בונקר. בשעה 18:00 נפגשנו ביער, קרוב לבית שלו. הוא ערך לי פיקניק, ממש רומנטי. הדבר הפחות רומנטי זה שהוא הוציא סכין."

עיניה של מלאני נפערות, ואני מהנהנת.

"נו, ליאו! אתה מעצבן. תגלה לי לאן אתה לוקח אותי!"

"סבלנות, יקירתי! ממש עוד מעט, ותגלי הכול."

הלכנו בשביל, שמלא אבנים וענפים, סביבנו רק עצים וירוק. אני שומעת פכפוך של מים, ואני מניחה שאנחנו בדרך לאגם.

"יש ירידה עכשיו, אז תיזהרי" הזהיר אותי ליאו. הוא צדק, הייתה ירידהמלאה אבנים שמאוד קל ליפול בה. אבל הייתי טיפשה. הלכתי בקלילות, "אתה חרדתי יותר מדי, ליאו. מה קרה, התרככת?" אני צוחקת, הצחוק שלי נפסק בדיוק כשאני מחליקה על אבן, ואני נופלת למטה. אני מכינה את עצמי לנפילה קשה וכואבת, אבל ברגע האחרון ידיו של ליאו תופסות אותי ומונעות ממני ליפול.

"את בסדר?" הוא שואל בלחץ.

"כן, כן" אני צוחקת בקלילות. "הכול בסדר, דאגן שכמוך. זו רק נפילה קטנה."

"תראי לי שלא נפצעת" הוא דורש, וסוקר את גופי. "נהנה מהנוף?" אני מגחכת.

הוא מגלגל את עיניו אך מחייך. "סתמי, מעצבנת" הוא אומר בגבו אליי ואני צוחקת.

לאחר דרך ארוכה, מלאה סיבוכים, ענפים מעצבנים ועלים, בניהם עלה ממש בצורת לב שאני מרימה ושומרת בכיס, כדי לתת לליאו אחר כך;אנחנו מגיעים, ונשימתי נעצרת. אנחנו על צוק, שמתחתיו נהר גואש. על הצוק פרוסה שמיכת פיקניק עם סלסלה, וליד השמיכה מתנה עטופה עם סרט סגול. הצבע האהוב עליי. על השמיכה ליד מתנה יש עוגת קצפת יפיפייה.

זה נראה כמו גן עדן, כמו סצנה מקומדיה רומנטית.

"ליאו!" אני קוראת בשמחה, וקופצת עליו בחיבוק. "זה מדהים! מתי הספקת?"

הוא חייך, "כל היום עבדתי על זה. אפילו אפיתי בעצמי. אהבת?"

"אהבתי? הרבה יותר מאהבתי. ליאו, זה מושלם! אני אוהבת אותך כל כך!" קראתי ונישקתי אותו. ליאו כמעט ולא אומר שהוא אוהב אותי. אבל זה בסדר, אני יודעת שהוא כן.

"שנאכל?" ליאו מחייך ומחווה בידיו אל השמיכה.

"ברור! אני גוועת" אני קוראת. "למרות שאני אשמח אם תאכל משהו אחר" אני מחייכת אליו, והוא צוחק. "סוטה קטנה. קודם כל תאכלי את העוגה, ואז אני אחליט אם אני רוצה קינוח."

אני מגלגלת עיניים. אידיוט.

אנחנו יושבים על השמיכה, וליאו מתחיל להוציא דברים מהסלסלה. מיץ תפוזים, בירות, עוגיות, ואז הוא מוציא צלחות וכפיות.

"נראה לי ששכחת משהו" אני צוחקת. "איך תחתוך את העוגה?"

הוא מחייך, אבל לא את החיוך הרגיל שלו. חיוך מוזר, חשוד, קריפי.

"בשביל זה יש את המתנה שלך."

"אווווקיי" אני אומרת ומושכת את המילה. הוא מתנהג מוזר.

אני לוקחת את המתנה וקורעת בעדינות את העטיפה. אני מגלה קופסא לבנה. אני פותחת אותה בהתרגשות, ובמיוחד בסקרנות.

אבל מה שהיה שם לא היה קרוב לשום דבר שציפיתי לראות.

סכין.

חדה, משויפת. מפחידה.

"מצחיק מאוד" אני צוחקת צחוק מתוח. "איפה המתנה האמיתית?"

"זו המתנה. מה, לא אהבת?" הוא שואל, כאילו זה נורמלי להביא לי פאקינג סכין בתור מתנה.

"למה אתה מביא לי סכין ליום ההולדת?"

"כדי לחתוך את העוגה, מן הסתם."

כתפיי נופלות ואני מתנשמת מהקלה. "מזל, כבר התחלתי לאכול סרטים."

"יקירתי, תאכלי את העוגה במקום סרטים. את הרי יודעת שלא אפגע בך, נכון?" הוא מחייך. אבל שוב, לא את החיוך הרגיל, המקסים שלו. חיוך אחר. חיוך מפחיד.

אני מתעלמת מחששותיי. "ברור, ליאו. בוא נאכל!" אני מחייכת, אבל מאחורי החיוך אני מלאה פחד ושאלות. מי, לעזאזל, מביא סכין בתור מתנה?

הוא חותך את העוגה, ואני קופאת כשנוזל אדום יוצא ממנה. מה לעזאזל?

"הו, זה המילוי" הוא מסביר. אבל למה אדום? וזה לא אדום בגוון רגיל. אלא אדום כהה יותר. ממש... ממש כמו דם.

"את בסדר, יקירתי?" הוא שואל.

"כן, כן, כמובן. זה נראה ממש טעים" אני משקרת.

"אני הכנתי בעצמי."

מילותיו גורמות לי לקפוא עוד יותר. ממתי ליאו אופה? ממתי ליאו מכין עוגות? משהו פה ממש, ממש לא בסדר. אני מרגישה את זה בכל הגוף שלי.

ליאו מושיט לי עוגה. שיקרתי, היא לא טעימה בכלל. אבל אני אוכלת בעל כורחי, כדי לא לאכזב אותו.

היי, זה ליאו. זה ליאו שלי, הוא לעולם לא ייפגע בי, נכון? נכון?

"על מה את חושבת?" שואל ליאו ואני קולטת שחלמתי בהקיץ.

אני ממהרת לחייך חיוך מזויף. "על כמה שאני ברת מזל שיש לי בן זוג מדהים כמוך."

אני רוכנת לנשק אותו, אבל הוא מתחמק ממני. זה מוזר.

במקום זאת הוא קם, והולך לעבר קצה הצוק.

"תראי איזה נוף" הוא מחייך. אני מסתכלת, והוא צודק. הנוף באמת עוצר נשימה. הנהר גואש, הגלים נחבטים על האבנים. עצים מקיפים את הנהר, והכול ירוק ויפה כל כך. השמש מתחילה לשקוע, והשמיים יפיפיים. שילוב מהמם של סגול, ורוד וכתום-

מחשבותיי נקטעות עם קולו של ליאו.

"איזה מצחיק אם פתאום אני אדחוף אותך מהצוק הזה?" הוא אומר, וכל גופי קופא. הדם שבעורקיי עוצר.

"מה?" אני אומרת, כמעט בצעקה.

הוא פורץ בצחוק. "צחקתי, יקירתי. רק צחקתי!"

אני מסיטה את עיניי מהנוף ומביטה בו. "מה הקטע, ליאו? זה יום ההולדת שלי ואתה מתנהג ממש מוזר. קודם הפאקינג סכין שהבאת לי כמתנה, ואז המילוי של העוגה שנראה כמו דם, ועכשיו זה? מה לעזאזל, ליאו?"

"היי, היי," הוא אומר בקלילות. "תירגעי יקירתי."

"למה אתה מתחמק מהשאלה? למה אתה מתנהג מוזר כל כך?!" אני צועקת ומשתתקת כשהוא מרים את הסכין, משחק בה בידו כאילו זה פאקינג משחק.

הוא מתקרב אליי, ואני משותקת מרוב פחד. משהו כאן ממש, אבל ממש לא בסדר.

כשהסכין עדיין בידו הוא רוכן אליי, ובן רגע שפתיו מתנפלות על שלי, בנשיקה חזקה ואגרסיבית, תובענית. אני מנשקת אותו בחזרה, מנסה לשכנע את עצמי שהכול בסדר.

פיו יורד לצווארי, ליאו יונק את עורי הבוהר, הוא מנשק, כמעט מוצץ את צווארי. הוא מתרחק ממני ופתאום אני מגלה שהוא עשה לי היקי בצוואר. במקום שכולם יכולים לראות.

"מה קורה לך, ליאו?!" אני צורחת בזעם. "מה יש לך היום?! אתה מתנהג כמו בן אדם אחר!"

והוא שוב משתיק אותי בנשיקה, אבל הפעם אני הודפת אותו ממני. ואז, זה קורה בן רגע. הוא מתקרב אליי, הסכין בידו. הלהב שלה ננעץ בעורי, בחזה.

"ליאו" קולי רועד. "מ-מה אתה עו-עושה?"

כשהסכין כבר ממש דוקרת את עורי הוא עוצר אותה מלפגוע בי. "את תמיד מגמגמת כשאת מפחדת. את מפחדת ממני, ולרי?" הוא שאל. אני מחליטה להיות כנה.

"כרגע? ממש כן."

"מצוין" הוא מחייך. "כי זה בדיוק מה אני רוצה שתהיי."

הוא מצמיד את הסכין אל עורי, ואני מתכווצת בכאב. אני דוחפת אותו, הסכין נופלת מידיו ומשמיעה רעש ששובר את הדממה.

"תירגעי, בייב. הכול בסדר."

"לא" אני מנידה בראשי אלפי פעמים. "שום דבר לא בסדר." אני מתרחקת ממנו והולכת אחורה, צעד אחר צעד.

"תחזרי לכאן, ולרי!" הוא שאג ואני נרתעת. ליאו לעולם, לעולם לא צעק עליי. זה כאילו השתלט עליו אדם אחר.

אני מתחילה לרוץ, לרוץ בטירוף הכי חזק שאני יכולה.

"את רוצה לשחק איתי מחבואים, ולרי? לברוח ממני?" הוא צועק מאחוריי. "אין בעיה. אבל במשחק הזה אני תמיד, אבל תמיד, מנצח."

ואז אני נופלת על הקרקע, והכול מחשיך.

...."ואז ליאו מצא אותי. הוא טיפל בי בעדינות, ולרגע חשבתי שהכול היה חלום. עד שאחיזתו התהדקה, והוא אמר לי: 'יש לך שתי אפשרויות. לברוח על נפשך, לרוץ הכי מהר שאת יכולה. לברוח ממני.' ואז הוא חייך חיוך זדוני והמשיך: 'או שתתני לי להרוג אותך, לענות אותך. להכאיב לך בכל הדרכים שאני מכיר. לגרום לך לסבול במשך שעות, להקיז דם מגופך עד הטיפה האחרונה, ולצפות בך גוססת, ואז מתה'. כמובן שבחרתי באפשרות הראשונה, וברחתי. ברחתי כל עוד נפשי בי. הגעתי הביתה, ארזתי תיק עם חפצים בודדים, כל כסף שמצאתי בבית שמתי בארנק, בהתחשב לכך שההורים שלי היו עשירים, זו לא הייתה בעיה. וזהו. מאז, אני בורחת. ממלון למלון, ממקום למקום. בורחת ממנו, בורחת מעצמי. בורחת מהחיים שלי."

כשאני מסיימת את סיפורי הטראגי, אף עין בחלל לא נשארת ייבשה. כל פניי מרוחות בדמעות, בזמן שמלאני מייבבת בלי הפסקה, הדמעות הרסו לה את האיפור ואני מרגישה רע על כך. עושה רושם שהיא עבדה עליו זמן רב.

"זהו" אני אומרת במבוכה. "אז מה תגובתך, גברת פסיכולוגית?"

"תגובתי היא," אומרת מלאני, ופשוט מתנפלת עליי בחיבוק חזק. אף על פי שהוא חונק, אני נותנת לה לחבק אותי ומחבקת אותה בחזרה. הרבה זמן עבר מאז שקיבלתי חיבוק כזה. כמעט שכחתי את ההרגשה.

מלאני מתעשתת ומוחה את דמעותיה, ואז מתחילה לדבר.

"ולרי, אני ידועה בעיר כסוג של 'פסיכולוגית' לאנשים. אני מחלקת להם אלכוהול וטיפול בחינם. לכן שמעתי המון סיפורים, מכל מיני אנשים. מהסיפורים הכי הזויים לסיפורים הכי קשוחים. אבל סיפור כזה, כמו שלך... וואו." היא נאנחת ואז ממשיכה. "רק שאלה אחת יש לי. למה את שותקת? למה את נותנת לו לחרב לך את החיים?"

אני נאנחת. "מלאני, אם עד עכשיו לא נשמעתי לך פסיכופתית מטורפת, אז זה יגרום לך להבין שאני כן. התשובה כל כך פשוטה אך עם זאת כל כך מסובכת. כי אני אוהבת אותו. למרות הכול, אני אוהבת אותו. ואני לא מסוגלת לעשות שום דבר שיכול לפגוע בו." אני שותקת לרגע. "נו, 'הברמנית החשפנית', מטורפת או לא מטורפת?"

"בכנות?" היא שואלת.

"כנות זה הדבר היחיד שאני מכירה."

"אז לא. אני לא חושבת שאת מטורפת. אני חושבת שאת מדהימה, חזקה, ומעוררת השראה."

"מה?" אני אומרת בהלם ובספר בו זמנית. "איך הגעת לזה?"

"ולרי, תסתכלי על עצמך! החיים העבירו אותך שבעה מדורי גהינום ושרדת. זה מדהים. ואני מעריצה אותך."

עיניי נוצצות מדמעות. אף אחד מעולם, חוץ ממנו, לא אמר עליי מילים יפות כאלה.

אני מתנפלת עליה בחיבוק. "תודה, תודה, תודה." אני מייבבת בין זרועותיה.

כשאנחנו מתנתקות מהחיבוק, לאחר דקות ארוכות שבהן פשוט בכינו בזרועות אחת של השנייה, מלאני אומרת משהו שמותיר אותי המומה יותר משהייתי כל השיחה הזאת.

"אני רוצה שתעברי לגור בבית שלי."

"מה?" אני אומרת בהלם מוחלט. "לא, לא, לא. אני לא יכולה."

"היי, היי, תקשיבי לי" מלאני אומרת. "אני... נוסעת, אוקיי? אני נוסעת לטיול של חצי שנה מסביב לעולם. מטורף, הא? שלי ושל בת הזוג שלי. אגב אם את הומופובית, את מוזמנת לקום וללכת."

"לא, לא" אני ממהרת להגיד. "אני ביסקסואל בעצמי."

"הו, קול! בכל מקרה, הבית יהיה ריק במשך תקופה. אמרת שאין לך כסף? דרך אגב הצצתי לך קודם בארנק כשהיינו בבר, המצב שלך ממש גרוע. את מוזמנת לגור אצלי בחינם. את יכולה להחליף אותי פה, בבר. למרות שג'ונאס יכול להביא לך את הסעיף, הוא די נחמד. מה את אומרת?"

"מלאני, זה יותר מדי. אני לא יכולה להסכים לזה."

"מותק, זה או שהדירה נשארת ריקה לחלוטין במשך חצי שנה, או שתגורי שם. תחליטי."

אני נאנחת. "מלאני, את פאקינג מלאך שנשלח אליי משמיים."

היא צוחקת. "בשמחה, מותק. אבל יש לי תנאי אחד."

אוי, לא.

"את לא בורחת יותר."

"מה?"

"את נשארת פה, בלוס אנג'לס. את עובדת, מרוויחה, אפילו תלכי ללמוד. תבני לעצמך חיים, תכירי בחורים, או בחורות, תשתכרי אבל לא יותר מדי, הכול. ולרי, את לא יכולה לוותר על עצמך."

"מלאני, אני מעריכה את זה. באמת. אבל לא. אני לא מסוגלת לעשות את זה."

"ולרי-"

"אני מצטערת" אני מתחילה לאסוף את חפציי, אך מלאני עוצרת אותי. "ולרי, חכי רגע, בבקשה." היא מפצירה בי ובעל כורחי אני מתיישבת שוב.

"ולרי, אנחנו מכירות כמה? שעה? בשעה הזאת הספקתי להכיר אותך, ולהבין שאת טובה. טובה מכדי לזרוק את החיים שלך ככה. את תברחי למשך שנה, שנתיים. אולי יותר, מי יודע. ואז מה? את תיתני לו להביס אותך, וכל המאמץ שעשית היה לשווא. זה מה שאת רוצה? אלה החיים שאת מאחלת לעצמך?"

"אני-אני..." אני מגמגמת, חסרת מילים.

"ולרי, את לא יכולה לשבת ולחכות שליאו שאת אוהבת יחזור. אני מצטערת לבשר לך, אבל הוא לא. ועכשיו, עכשיו יש לך הזדמנות לחיים חדשים, טובים יותר. בריאים יותר. את לא רוצה את זה?"

"אני רוצה" אני מלמלת, ואז מדברת בקול יותר רם. "ברור שאני רוצה."

"אז תוכיחי לי שאת רוצה. כי זה לא נראה ככה."

"אני מפחדת" אני אומרת בכנות.

"מליאו?"

"לא. אני... אני מפחדת לעשות את הצעד הנכון. אני מפחדת לבחור בעצמי. אני מפחדת להתחיל בחיים חדשים. אני מפחדת שיהיה לי טוב."

מלאני מהנהנת. "תמשיכי."

"אני מפחדת להפסיק לברוח. לברוח זה הדבר היחיד שאני מכירה. אני לא יודעת איך זה לחיות בלי זה. אני מפחדת להתמודד עם הבעיות שלי. ויותר מזה, אני מפחדת להיכשל בכך. אני מפחדת לנסות, לעשות צעד, ואז להיכשל ולחזור 20 צעדים אחורה. אני מפחדת כל כך, מלאני. אני לא רוצה להמשיך לברוח. באמת שלא. אני יודעת שההצעה שלך זו ההזדמנות שלי, ההזדמנות היחידה שלי, ואני רוצה לנצל אותה. אבל אני גם לא יודעת איך להפסיק לברוח. זה סגנון החיים היחיד שאני מכירה, מלאני."0

"ולרי, אני אעזור לך. את לא לבד עכשיו. אני כאן איתך, אני ובת הזוג שלי אודרי. אני אעזור לך לבנות חיים חדשים. טובים יותר."

"מלאני, אני פשוט-" את המשך המשפט השלמתי בחיבוק ענק.