מחבואים- פרק 4

קוראים יקרים- בפרק הבא יהיה קטע על הקאה ומחשבות אובדניות. שקלו את הקריאה, קריאה נעימה❤️

תברחי. את עושה טעות. את מגוחכת. תברחי. אל תעשי את זה. זו טעות. זה לא יעבוד. תברחי. תברחי. תברחי.

"הכול בסדר? שואלת מלאני ונותנת הפסקה למחשבות שחונקות אותי, כמו חבל שהולך ומתהדק על צווארי.

"כן" אני משקרת ומזייפת חיוך. "הכול בסדר."

אבל אני לא.

אני חוששת שלעולם לא אהיה.

כל חושיי צועקים לי לברוח, שאני עושה טעות. אך ההיגיון מצווה עליי להישאר, ואני קרועה בין השניים.

"למעשה, אני די רעבה. נוכל לעצור בתחנת דלק לאכול משהו?"

"כן, כמובן" מלאני מחייכת וגורמת ללב שלי להתכווץ. היא כל כך טובה אליי. טובה מדי. זה לא מגיע לי.

אנחנו במכונית של מלאני, מכונית ספורט אדומה. לאחר חיבוק ארוך בפינת העישון מאחורי הבר, יצאנו משם והתחלנו בנסיעה אל ביתה של מלאני.

אני מביטה מהחלון של המכונית. העיר שוקקת אנשים, אורות מאירים את שמי הלילה. כל כך הרבה אנשים, לכל אחד מהם סיפור משלו. לכל אחד בעיות משלו. ועם זאת כולם נראים כל כך נינוחים. ואילו אני? אני לא יודעת מה זה להיות נינוחה, רגועה. אני בכוננות, כל הזמן.

"ולרי?" מלאני שואלת ואני קולטת שהתעלמתי משאלתה. "אני מצטערת, מה אמרת?"

"המבורגר או פיצה? מה את מעדיפה?"

"אה, אמממ... פיצה. אני צמחונית."

"אז את ואודרי תסתדרו מצוין" מלאני מחייכת. מוקדם יותר היא סיפרה לי שאודרי היא בת זוגתה. "אני לעומתה, לא יכולה לחיות בלי המבורגר, לפחות פעמיים בשבוע. היא שונאת את זה, ומזכירה לי כל הזמן שאני אוכלת חיות. אני מחזירה לה בכך שהיא אוכלת עלים."

אני משמיעה גיחוך קטן, למרות שלא ממש הקשבתי.

"פעם אחת גם אכלתי היפופוטם לארוחת ערב. ואחר כך אודרי הצטרפה לקינוח של חד קרן."

"אה-הא" אני מלמלת, לא באמת מקשיבה.

"ולרי!" מלאני צועקת פתאום ואני קופצת בבהלה. "מה?!"

"מותק, מהר מאוד את תביני שבלתי אפשרי להסתיר ממני דברים. עכשיו תגידי לי, מה קורה? מה מטריד אותך? אני יכולה לראות בבירור שאת לא בסדר."

אשמה ממלאת אותי מהשקר שסיפרתי לה. היא צודקת. אני לחלוטין לא בסדר.

"אני... אני מצטערת" אני מלמלת ומחליטה לספר לה חצי מהאמת. "פשוט... יש כלבה, שמחכה לי. יצאתי אל הבר מבית מלון. היא מחכה לי, ואיתה כל החפצים שלי. אני לא רוצה ללכת בלעדיהם. במיוחד לא בלעדיה."

היא נאנחת. "הו, מותק, למה לא אמרת? בשמחה. מה הדרך למלון?"

וכעבור רבע שעה ג'וי אצלי והתיק עם כל חפציי כבד על הגב שלי.

"תודה" אני מחייכת אל מלאני, אבל היא עסוקה בשלה. "מלאני?"

אני מרימה את מבטי וקולטת את מלאני וג'וי, מלאני מלטפת את אוזנה של ג'וי וזנבה מקשקש. "אני רואה שהתחברתן" אני צוחקת.

"היא כאילו, הכי חמודה שיש. בת כמה היא?"

"הו, אמממ... שש, אני חושבת. היא איתי מגיל 14."

"אלוהים, היא כזאת מתוקה. ואיזה גזע היא?"

"היא רטריבר."

"היא כל כך- כל כך, מתוקה. זהו, התאהבתי."

אני צוחקת. "אז להגיד לאודרי שיש לה תחרות?"

"לא, לא, לא" מלאני ממהרת להגיד ועוזבת את ג'וי. אני צוחקת שוב.

מלאני מתחילה לנסוע, ואני מלטפת את פרוותה הרכה של ג'וי, מנסה לעכל את השינוי הפתאומי בחיי. אתמול הייתי בלי כסף, בלי בית, בלי חברים.

וכעת? יש לי את מלאני, אני עומדת לגור אצלה, ולהתחיל לעבוד. ההבנה נופלת בי פתאום.

אני מתחילה לחיות.

"ו...הגענו" מלאני מחנה את המכונית, ואני מנצלת בכל הכוח את ההזדמנות להסחת הדעת מהמחשבות.

אנחנו יוצאות מן המכונית ואני משאירה את ג'וי לחכות לנו שם. המסעדה ממוקמת במדרחוב, שמלא בחנויות ומסעדות נוספות. המקום הומה אנשים, אף על פי שהשעה היא אחד עשרה בלילה. יש מנורות רחוב בכל פינה, שמאירות את שמי הלילה באור כתום.

המסעדה עצמה מעוצבת בצבעים צועקים, היא צבעונית ומשוגעת ממש כמו מלאני.

בכניסה למסעדה מקבלת אותנו מלצרית עם מדים צבעוניים: חולצה מקושקשת וחצאית גולף אדומה. היא מחייכת ומובילה אותנו לשולחן שנמצא בפנים, והמקום מבפנים מעוצב בסגנון דומה לבחוץ. פסל של אישה עירומה ניצב בכניסה, ועל הקירות כתמי צבעים, כאילו מישהו זרק פצצות צבע על הקיר. יש אורות צבעוניים בכל פינה, והמסעדה מלאה באנשים עד אפס מקום. אני מציינת את זה בפני מלאני, "אין פה מקום. איפה נשב?"

"אל תדאגי, יש לי פרוטקציות." היא קורצת לי ומובילה אותי לדלת עם שלט עליה: "כניסה לעובדים בלבד."

חשש מתחיל לעלות בי. לא מתחשק לי לסיים את היום בתא מעצר על הסגת גבול. אבל כשאנחנו נכנסות, מקבל אותנו בחור, בסביבות גיל ה-30, וקורא בשמה של מלאני ומנשק את לחייה. "היי, הנרי!" מלאני מחייכת. "תכיר, זו ידידה שלי ולרי." היא פונה אליי, "ולרי, זה הנרי, הוא המנהל של המסעדה."

"נעים מאוד" אני מחייכת ומושיטה יד, אך הנרי מושך אותי לחיבוק. כשהוא מרפה מבטו חוזר למלאני, "כיף לראות אותך, מותק. מה שלומך?"

"מצוין! שמע, אני עושה לולרי הכירות של העיר. ואמרתי לה שכדי לגור פה, היא חייבת לאכול במסעדה הכי טובה בלוס אנג'לס."

"התחנפויות אני אוהב. בואו, יש מקום בגג."

הנרי לוקח אותנו לגרם מדרגות, שמוביל לגג המסעדה, שמלא גם הוא באנשים אך יש כמה שולחנות ריקים. אנחנו יושבות באחד מהם, שולחן עגול הצמוד לקיר הגג.

"הנרי מותק, תוכל לדאוג שיביאו לנו 'גיהינום מתוק', ו-2 קוקטיילים נטולי אלכוהול?"

אני מתכוונת למחות על הנטול אלכוהול, אך מלאני עוצרת אותי. "מותק, הערב שתית מספיק אלכוהול לחיים שלמים. סמכי עליי, אני אומרת את זה לטובתך."

אני רוטנת. "בסדר."

הנרי מהנהן ונפרד ממלאני בנשיקה על הלחי.

"המסעדה הזאת מדהימה. זה כל כך מגניב שאת מכירה את הבעלים."

"לגמרי! הנרי הוא חבר טוב שלי. הכרתי אותו במצעד הגאווה עם אודרי, הוא היה שם עם בן הזוג שלו לשעבר. מניאק, הוא בגד בו עם אישה! היית מאמינה?"

אני צוחקת. מלאני כל כך מלאת שמחת חיים, שאי אפשר שלא להידבק בה כשנמצאים איתה.

"איך את ואודרי הכרתן?" אני שואלת בעניין.

"הו, זה סיפור מעניין. למען האמת, בהתחלה שנאנו אחת את השנייה. הכרנו זו את זו דרך חברים משותפים. פעם אחת, במסיבת יום הולדת של חברה משותפת שלנו, מישהו התחיל לבכות ולעשות סצנה שלמה. אודרי יצאה כנגדו וצעקה עליו שהוא מתבכיין, והורס את יום ההולדת, כי זו לא פעם ראשונה שהוא גונב את תשומת הלב. זה שבכה התגלה בהמשך כמניאק. אבל לא ידעתי את זה אז, והגנתי עליו מול אודרי, שהיא חסרת רגישות וקראתי לה כלבה. חודש אחר כך הייתה מסיבת סילבסטר בבית של חבר משותף אחר. באותו לילה, אני ואודרי התחלנו לדבר. בהתחלה זו הייתה שיחת חולין, אבל היא התפתחה ופתחנו בשיחת נפש, במשך כל הלילה. בשעה שתים עשרה בלילה, בשנה החדשה, עשיתי צעד נועז והצעתי לאודרי להתנשק בשתים עשרה, כי אנחנו היינו בין הרווקות היחידות במסיבה, ולכולם היה זוג. אז, עשינו את זה. אודרי הזמינה אותי לדייט, ומאז נהיינו ביחד."

"וואו" אני לוחשת. "זה סיפור מדהים."

"לגמרי" מלאני מחייכת, ומלצר מגיע ומניח את המנה והקוקטיילים על השולחן. זו עוגת סופלה גדולה, עם כדור גלידה מעליה. הקוקטיילים בצבע ורוד עם מטריה קטנה מעליהם.

"זה 'גיהינום מתוק'?" אני שואלת, מצטטת את השם של המנה שמלאני ציינה קודם.

"אכן" מלאני מחייכת. "קוראים לזה ככה כי לאחר המנה זאת, יש כאבי בטן מהגיהינום. אבל היא כל כך טעימה. וסוכר לא חסר, ולכן היא גם מתוקה."

אני צוחקת, לוקחת כפית וממלאת אותה בחתיכה מן הסופלה. הנוזל השוקולדי ממלא את פי ואני כמעט גונחת מהטעם המתוק.

מלאני צוחקת. "בתיאבון, מותק. אז ספרי לי גם את משהו. מה עשית לאחר שליאו נפרד ממך?"

נפרד. איזה תיאור מעניין לניסה לרצוח אותי.

"אמממ..." אני מלמלת ותוהה האם אני סומכת עליה מספיק, ומחליטה לספר. "זה היה בשעה מאוחרת בלילה. עליתי על האוטובוס הראשון שעבר."

האוטובוס מגיע, ואני צולעת לעברו. נפצעתי תוך כדי הבריחה. הסתבכתי בענפים ששרטו את רגליי, וזו התוצאה.

אני נכנסת אל האוטובוס, כולי רועדת עכב מזג האוויר הקפוא שיש בחוץ. במצבים כאלה ליאו מחבק אותי, וכשחום גופו עוטף אותי אני מרגישה הכי בטוחה שיש. ובמקרים שהוא לא לידי, הייתי מתעטפת בקפוצ'ונים שלו שמלאים בריחו.

אבל עכשיו כבר לא. כעת אני לבדי, וקר לי כל כך. קר ובודד. כאילו אני עירומה.

אני שמה את האוזניות על אוזניי והשיר מיד מתנגן. Listen before I go של בילי אייליש.

"take me, to the rooftop

I wanna see the world when I stop breathing."

מילות השיר מהדהדות לי בראש.

"if you need me, wanna see me

Better hurry

'Cause I'm leaving soon."

ואז, הדמעות מתחילות. זה מתחיל באחת, יורדת מתוך עיניי. ואז עוד אחת, ועוד אחת. עיניי כבר רטובות מדמעות.

"Taste me, the salty tears on my cheek

That’s what a year-long headache does to you.

I'm not okay, I feel so scattered."

כשהשיר נגמר, יש לי הרגשה של סוף.

"Call my friends and tell them that I love them

And I will miss them.

Sorry…"

"אני חייבת להפסיק לגרום לך לבכות" אני אומרת במבוכה וחיוכה של מלאני מופיעה מבין הדמעות.

"אני מצטערת, אני מצטערת. זה פשוט... אוף, ולרי." היא עוטפת אותי בחיבוק ענק ומנחם. אני מתחילה לבכות יחד איתה, דמעותיי מרטיבות את חולצתה. "סליחה" אני מלמלת במבוכה, "כל החולצה שלך רטובה."

"שטויות. ולרי, את לא לבד עכשיו. אני איתך. תזכרי את זה, בסדר?"

אני מהנהנת. "תודה, מלאני. באמת."

בחילה פתאומית עולה בי. "אני... אני חייבת ללכת לשירותים" אני מלמלת, וממהרת לקום למרות הפרצוף המבולבל של מלאני.

אני רצה לשירותים שנמצאים למטה בקומה הראשונה, הודות לשלט שמסמן איפה הם נמצאים, וכשאני מגיעה לתא אני מקיאה את כל קיבתי אל האסלה, שיערי מתלכלך.

אני מרוקנת את קיבתי אל האסלה, ליאו אוסף את שיערי שלא יתלכלך.

"אני מ-מצטערת" אני מגמגמת ובוכה.

"שששש" ליאו לוחש ומרגיעה אותי. הוא עוזר לי להתנקות. בגדיי מסריחים, וליאו עוזר לי להיפטר מהם. "א-אני מצט-מצטערת" אני מגמגמת שוב, ליאו מלטף את שיערי. "אל תצטערי, יקירתי. אני כאן איתך, בסדר?"

"או-אוקיי. א-אני אוהבת או-תך."

אני חוזרת למציאות בבת אחת, ברכיי קורסות על הרצפה ואני פורצת בבכי. מה קורה לי, לעזאזל?

באותו יום הייתי באירוע משפחתי. הוריי היו כל כך צבועים, העמידו פנים שהם הורים מושלמים, שאנחנו משפחה מושלמת. שקר גמור.

אז שתיתי. גנבתי להוריי אלכוהול ושתיתי ושתיתי, עוד ועוד. וזה קרה יום לאחר שהבטחתי לליאו לא לשתות יותר. הפרתי את ההבטחה שלי, התקשרתי אליו שיכורה, והוא הגיע בתוך דקות ספורות. האביר על הסוס הלבן שלי.

פניו היפות של ליאו עולות במוחי, וקולות דמיוניים מתחילים ללחוש לי: תוותרי. את רק תעשי לה רע. את תהרסי הכול. כמו כל דבר בחיים שלך. תוותרי. תברחי. תברחי. תברחי.

אני מנסה להילחם במחשבות, להדוף אותן, אך זה חזק ממני. אני לא יכולה. לא יכולה, לא יכולה.

"ולרי? הכול בסדר?" אני שומעת את קולה של מלאני מבחוץ. לעזאזל. "ולרי? את כאן?"

אני לא יכולה. אני רק אהרוס הכול. אני לא מסוגלת לזה. אני מקווה שהיא תוכל לסלוח לי.

אני עולה על הניאגרה ומטפסת אל החלון הקטן. הרגל שלי בטעות לוחצת על הכפתור שמוריד את המים ואני מתכווצת לשמע הרעש. מלאני מתחילה לצעוק את שמי, והלב שלי דופק מהלחץ. בקושי רב אני מצליחה להשתחל מהחלון, ונוחתת על הקרקע. הרגליים שלי כואבות מהנפילה ואני חוזרת אל הכניסה של המסעדה. המכונית של מלאני נמצאת שם ואני נזכרת בג'וי, שהשארתי אותה בפנים. אני לא יכולה לעזוב בלעדיה.

אני לא בן אדם מאמין. באמת. אבל כשקלטתי שמלאני בטעות השאירה את חלון המכונית פתוח, פאקינג הודיתי לאלוהים על כך.

"ג'וי" אני לוחשת ולשמע קולי ג'וי מקשקשת בזנב. "בואי לכאן" אני מחייכת וג'וי קופצת מהחלון לזרועותיי. התיק שלי עוד שם, ואני משחילה את היד שלי לתוך המכונית כדי לפתוח את הדלת מבפנים.

כשהתיק על כתפיי וג'וי בידיי, אני רצה. לא משנה לאן.

בורחת.