מחבואים- פרק 5

ואת הסנטים האחרונים שלי בזבזתי על פאקינג קולה בפחית.

הכנסתי את המטבעות למכונה, הקשתי B7 והמתנתי שמכונת המשקאות תוריד את הפחית.

"לעזאזל" מלמלתי כשהפחית נתקעה. "מכונה מזויינת."

אני בועטת במכונה והפחית נופלת אל הפתח. אני פותחת אותה והנוזל המוגז נכנס לי לגרון.

הרחוב הומה אנשים, שחולפים על פניי, לרוב חיוך על פניהם. חלק צוחקים, חלק מדברים. חלק פשוט הולכים, יש בודדים ויש אנשים שבאים בקבוצות ובזוגות. כל כך הרבה אנשים חולפים לנגד עיניי, ואני תקועה במקום.

ילדה, בלונדינית ויפה, עוברת לצידי, חיוך רחב על פניה. היא מוקפת בבנות נוספות, הן צוחקות, ועיניה של הילדה מוארות באושר.

מצידי השמאלי עוברים משפחה, שני הורים בגיל העמידה, וילדיהם.הילדים אוכלים גלידה, האבא מרים את הילדה על כתפיו והיא צוחקת.

לא רחוק מהם נמצאים זוג, גבר ואישה. הגבר מצביע על משהו, והאישה מסתכלת, ופתאום הגבר כורע על ברכיו ומוציא טבעת. האישה בהלם מוחלט, צועקת "כן!" ומתנפלת עליו בחיבוק.

אני מסיטה את מבטי, ורואה שני זקנים על ספסל, מאכילים יונים. חיוכים יפים ואמיתיים על פניהם. הגבר הזקן אומר משהו, והאישה פורצת בצחוק.

"אל תלך" אני שומעת קול נשי מאחוריי ומסתובבת, רואה זוג מחובקים. "אני אחזור, יפה שלי. אני אוהב אותך." הם משתחררים מהחיבוק והגבר הולך ועולה אל אוטובוס.

בכי של ילדה גורם לי להסתובב שוב. ילדה ג'ינג'ית עם צמות בוכה בהיסטריה, גלידה מרוחה על הרצפה לידה. פתאום ילד ג'ינג'י נוסף שדומה לה מאוד טופח על כתפה. "קחי את הגלידה שלי, אני לא רעב". הילדה מנגבת את דמעותיה ומחייכת.

כל כך הרבה אנשים בתנועה, ורק אני תקועה במקום.

אנשים הולכים, שמחים. מתקדמים בחיים שלהם. מוקפים באנשים שאוהבים אותם.

ואילו רק אני, תקועה. בודדה. אומללה.

דמעות. לעזאזל, הן לא יכולות לשאול לפני שהן מחליטות להגיע?

"גברתי?" אני שומעת קול, מתפללת שמישהו רוצה לשאול לשלומי, שמישהו דואג לי ולא רוצה להשאיר ילדה בוכה לבדה.

"כן?" אני שואלת עם שמץ של תקווה בקולי ומקבלת פרצוף זועף. "את מוכנה לזוז, בבקשה?"

אה.

"כ-כן" אני מגמגמת וממהרת לתת מקום לאישה הזקנה לעבור.

מטומטמת. למה שמישהו ידאג לך, לעזאזל? מה את שווה? את מקרה אבוד. את כלום. את אפס.

המחשבות הרעות משתלטות עליי, משאירות אותי חסרת אונים.

ואז התחושות אשם מגיעות. השארתי את מלאני לבדה במסעדה, דואגת לי. אולי אפילו כועסת. כי פשוט הלכתי משם. ברחתי. נטשתי אותה.

מטומטמת. אנוכית. אגואיסטית. פחדנית. לא מגיע לך. את צריכה למות.

אני תוהה, האם האנשים האלה, שעוברים לצידי, פשוט חולפים מעליי. האם הם יודעים מה עובר לי בראש? את המחשבות הרעות, שמשתלטות עליי? ואם הם היו יודעים, האם היה להם אכפת? האם מישהו היה עוצר, עוצר את חייו עוצר את דרכו, עוצר את תכנוניו, ועוזר לי? האם למישהו אכפת?

למלאני אכפת.

ונטשתי אותה, כמו מטומטמת נטשתי אותה.

אני מתקדמת ברחוב, ולשמע קולות מים זורמים אני מתקדמת בסקרנות. קבוצה גדולה של תיירים נלהבים עם מצלמות מתפצלת וחושפת מזרקה, שזורקים אליה מטבעות ומבקשים משאלה.

אני מושיטה יד לכיסי הריק, ונזכרת שבזבזתי את כל הכסף שנותר לי על פחית קולה. לעזאזל.

אולי זה פשוט רמז מהיקום שאין טעם להביע משאלה.

ופתאום מטבע נזרק לעברי. תחילה אני חושבת שזה ילדים שרוצים להציק לאנשים, אבל אני קולטת את אותה זקנה ממקודם, שביקשה ממני בטון זועף לתת לה לעבור.

אני מביטה בה במבט שואל, והיא מסבירה לי בקול צרוד: "זוהי מנחת התנצלות על איך שדיברתי אלייך קודם לכן. אני מקווה שאת זוכרת."

אני מהנהנת בבלבול. "אני זוכרת."

"בכל אופן, באותו רגע הייתי עצבנית. אך זה לא תירוץ להתנהגות הגסה שלי. ומיד כשראיתי שאת בוכה, התמלאתי רגשות אשם. רציתי לחזור ולהתנצל, אך נעלמת משדה הראייה שלי. ועכשיו ראיתי אותך שוב, ליד המזרקה הזו. מקסים, נכון? אני אוהבת מזרקות כאלה. שזורקים אליהן מטבעות, מבקשים משאלה. זה מראה אופטימיות בעיניי." היא מחייכת חיוך ופניה קורנות ומושיטה לי את המטבע."קחי, עלמתי. אני מקווה שמשאלתך תתגשם."

"וואו" אני ממלמלת. "תודה. אני- אני סולחת לך, כמובן. תודה לך, אני מעריכה את זה." אני מחייכת, ולמרבה ההפתעה הזקנה נותנת לי חיבוק.

היא הולכת, ואני עדיין המומה מטוב ליבם של אנשים.

תחילה הזקן חסר הבית, ואז מלאני, ועכשיו הזקנה שחשבתי שהיא רעה אך מסתבר שהיא רק הייתה במצב רוח לא טוב.

אני מביטה במטבע, ומתקדמת אל המזרקה.

"הלוואי שיום יבוא ואני אפסיק לברוח" אני לוחשת ומפילה את המטבע אל המזרקה. תחילה הוא עושה רעש ומים משפריצים לעברי, אבל אז הוא שוקע.

וזה הרגע בו החלטתי. אני מפסיקה לברוח.

אני הולכת בכיוון ממנו באתי, מקווה שמלאני תקבל את התנצלותי. ​

***

"אוי, מותק. למה לא אמרת? ברור שאני סולחת לך." מלאני מושכת אותי לזרועותיה ועוטפת אותי בחיבוק חם. "כל כך דאגתי. לא כעסתי, אפילו לרגע. אולי קצת, כי השארת אותי לאכול את הסופלה מהגיהינום לבד. ואוף, אני מתה על זקנים. היא באמת פשוט באה ונתנה לך מטבע? זה מדהים."

אני מהנהנת, חסרת מילים.

"בואי ניסע לבית שלי, בסדר? אני מתה כבר להכיר אותך לאודרי. היא תמות עלייך."

מלאני מדברת ומדברת, ואני רק מקשיבה, לא אומרת כלום.

כמו תמיד, המחשבות מעסיקות אותי ולא נותנות לי מנוח.

אני שונאת אותן. אני שונאת את המחשבות האלה. את הקולות בראשי, הן הטובים והן הרעים, אני מרגשה שהם שולטים עליי, ואני צריכה להילחם איתם כל הזמן. מלחמה שלא נגמרת.

המטבע ההוא, שהשלכתי למים, פעולה סתמית שעוברי אורח עושים כל הזמן, היא כמו הבטחה. הבטחה לחיים טובים יותר. הבטחה שאני חוששת שלעולם לא תתממש.

מלאני אוחזת בידי כאילו היא יודעת שאני לא בסדר.

"זו התחלה חדשה" היא אומרת בחיוך רחב, שאני לא יכולה שלא לחייך יחד איתה.

לאחר דקות ספורות מלאני מחנה את המכונית, ואני סוקרת את המקום שאראה כל יום מעכשיו. זה אזור עם בניינים רבים, רובם מיושנים. לצד שורה של בניינים יש שביל הליכה, שמוביל לאזור שמרחוק נראה כמו אזור קניות.

"בואי, זה כאן" מלאני אומרת ואני עוקבת אחריה לכיוון בניין נמוך, בן כמה שנים טובות. צמחייה מקיפה אותו, וכמה ציורי גרפיטי מקושקשים עם הקירות הישנים. אני רוצה לעצור להסתכל עליהם, תמיד הערכתי אומנות. אבל מלאני הלכה במהירות לכיוון מדרגות, אז הדבקתי את הקצב שלה, ג'וי רצה יחד איתי.

אנחנו עולות במדרגות, וכשמלאני סוף סוף עוצרת בקומה 6, רגליי עייפות ואני מודה למי שלא יהיה שם למעלה שאין יותר מדרגות. לעזאזל, אם אצטרך לעלות ולרדת את המדרגות האלה בכל יום, כמה פעמים ביום, אני מעדיפה להישאר בבית.

מלאני שמה לב לעייפות שלי. "מתרגלים לזה בסוף" היא אומרת בטון התנצלות, שולפת מפתח מכיסה ופותחת את הדלת בעזרתו.

הדלת חושפת דירה קטנה אך מהממת, שונה לחלוטין מהבניין מבחוץ.

הקירות צבועים בצבע ירוק פסטל, עליהם כל מיני תמונות וציורים ממוסגרים. ספה אדומה ומעט מעופשת נמצאת לצד הקיר, ומולה טלוויזיה ישנה. שטיח פרוותי ונעים מונח בסלון, נותן הרגשה של חמימות.

בחדר צמוד לסלון נמצא המטבח. הוא די קטן, מקרר לבן מפוצץ בתמונות ומגנטים, לצידו תנור מלוכלך. על דלפק עם מקום אחסון נמצאות הכיריים, ועל עדן החלון עציצים נבולים.

אני מציצה במסדרון, ומספיקה לראות עוד 2 דלתות של חדרים נוספים, עד שקול זר אומר "היי" ואני קופצת במקום מהבהלה.

אני רואה בחורה גבוהה, בלונדינית עם שיער ארוך, מנשקת את מלאני ומברכת אותי לשלום. זו אודרי.

אני ממהרת להסביר לה מדוע בת זוגתה מביאה באמצע הלילה בחורה זרה, אבל מלאני מקדימה אותי.

"תכירי, זו ולרי. היא גרה פה עכשיו."

הקלילות שבה היא אומרת את זה כמעט מצחיקה אותי. היא קולטת את זה, ומוסיפה, "כלומר, פגשתי אותה בעבודה. היא משהו מיוחד, ולא יכולתי להתעלם ממנה. אז עשיתי לה טיפול פסיכולוגי כמו שאני יודעת. למסכנה אין בית ואין כסף, ומפה לשם, היא תגור פה בזמן שניסע לטיול שלנו."

"אני מקווה שזה בסדק מצידך." אני מחייכת במבוכה, מנסה לנחש מה עובר לאודרי בראש.

מוזרה. מכוערת. פתטית.

אך במקום זאת, היא מחבקת אותי.

לעזאזל, מאז שהכרתי את מלאני אני מקבלת יותר חיבוקים מאשר אני מקבלת כל חיי.

זה... מוצא חן בעיניי.

"כמובן שאני מקבלת את זה. נעים מאוד, אני אודרי! זו דירה קטנה, אבל אני מאמינה שתסתדרי."

"תאמיני לי, בייבי, אני הצלתי את המסכנה מלגור ברחוב" מלאני אומרת בגאווה. "אני לא חושבת שהיא תתלונן."

אני צוחקת. "לא, אין לי תלונות. להפך, אני אסירת תודה."

לעזאזל, למה אני כזאת רצינית? היא בטח שונאת אותי. בטוחה שאני מוזרה, פתטית. נואשת.

תפסיקי, ולרי.

ג'וי צצה מבין רגליי ועיניה של אודרי מתרחבות, אני לא יודעת מפחד או מהפתעה.

"אני מקווה שאין לך בעיה שהיא איתי. אם כן, אני הולכת. הכלבה הזאת באה איתי בעסקת חבילה."

"להפך! היא כזאת מתוקה" מחייכת אודרי ומתכופפת ללטף אותה. "אנחנו אוהבות חיות."

"לגמרי" מלאני מסכימה איתה. "פעם היה לנו נחש.  אבל, אמממ, איכשהו הוא הגיע למיטה שלנו. אז אודרי דרשה להעיף אותו."

"שכחת לציין שאת הבאת אותו למיטה שלנו. לצד שלי." אודרי אומרת במרמור מסווה בשעשוע, ואני צוחקת.

מלאני מראה לי את שאר החדרים בבית- השירותים וחדר השינה שלה ושל אודרי.

"את תישני בסלון. אני מקווה שזה בסדר. זו ספה נוחה, ואני אביא לך שמיכה וכרית."

"מלאני, גם אם תתני לי לישון על השטיח ולהתכסות בעיתון, אני אודה לך. אין לך מושג כמה הצלת אותי. אני לא אשכח לך את זה לעולם."

"הו, מותק. בואי לכאן" היא פותחת את זרועותיה ואני מתעטפת בחיבוק הנעים שלה.

מאוחר יותר אני, מלאני ואודרי יושבות סביב שולחן ואוכלות ארוחת ערב.

אצלי? ארוחת ערב היא טוסט, חביתה וסלט.

אצל מלאני ואודרי, זה פנקייקים מפוצצים סוכר, מעליהם סירופ שוקולד, סירופ מייפל וכמובן נוטלה. מלאני כבר סיימה לאכול, ואודרי בשלבי סיום. אך הצלחת שלי עדיין מלאה, ואני לא מצליחה להביא את עצמי לאכול אותה.

"אין לי תיאבון", זו התשובה שאני נותנת למלאני כשהיא שואלת אותי מדוע אני לא אוכלת. אבל האמת היא שאני מוטרדת. מאוד.

בכך שהסכמתי להצעתה של מלאני, גם שיניתי את חיי. ואני לא חושבת שאצליח לעמוד בזה.

מלאני לא רק מבקשת ממני להפסיק לברוח. לבנות לעצמי חיים אמיתיים. היא מצפה ממני לוותר על הדבר היחיד שאני מכירה. כל חיי ברחתי.

ברחתי מעצמי, מההורים שלי, מהציפיות שלהם. מבית הספר, מהחברות שהיו לי. מהדיכאון, מהצרות. מהכול, בעצם. ורק ליאו היה זה שמעולם לא ניסיתי לברוח ממנו. להפך, הוא המקום אליו ברחתי.

וכעת, הוא הדבר שאני מפחדת ממנו הכי מכל. בורחת ממנו לא משנה לאן. אך זה קשה לברוח כשהלב שלי נמצא אצלו. אדם לא יכול לחיות בלי לב. כמו שאני לא יכולה לחיות בלי ליאו.

אני חוששת שמלאני לא מבינה. היא לא מבינה כמה ליאו מטורף. הוא תמיד מוצא אותי. במשחק מחבואים המעוות שבו אנחנו משחקים, הוא תמיד מנצח. אך המשחק לעולם לא נגמר.

וזה למה אני לא יכולה לחיות חיים נורמליים. הוא תמיד יימצא אותי, תמיד יהיה נחוש להחריב לי את החיים. וזה לא יפסיק עד שאיכנע לו.

אשמה מזדחלת בבטני על מחשבותיי הפסימיות. אני אמורה לשמוח, להתרגש, להזדמנות הנדירה לחיים טובים יותר.

מלאני היא כל כך... טובה. טובה מדי. לא מגיע לי את זה. היא לא מבינה, היא לא מבינה שאני מקולקלת. שבורה. פגומה. שאין לתקן אותי.

אם זה יהיה היא או ליאו, אם זה יהיה אני או ליאו, אם זה יהיה היקום או ליאו, אני אבחר בו.

נכון, זה אנוכי. מטופש. אפילו עצוב. אבל זו האמת.

" הֵיי!" קריאת מחאה נשמעת מאודרי, אני מרימה את מבטי ורואה את מלאני שגנבה פנקייק מצלחתה של אודרי.

"נשארו עוד מלא פנקייקים על המחבת, תיקחי אחד במקום לגנוב ממני!" מתלוננת אודרי.

מלאני מושכת בכתפיה ואומרת, "איכשהו לגנוב ממך זה כיף יותר."

אודרי מגלגלת עיניים, ומלאני תופסת את פניה ומנחיתה נשיקה על שפתיה.

קנאה אנוכית בוערת בי. זה לא הוגן, אין לי סיבה להרגיש ככה. אבל... הן כל כך מאושרות. בבועת האהבה שלהן, שנדמה ששום דבר לא יכול לפוצץ אותה.

טוב להן ביחד, בזוגיות בריאה ואוהבת.

ואילו אני? לבד. אין לי אף אחד. אומנם יש לי את מלאני ועכשיו גם את אודרי בתור חברות, אבל אני מייחלת שיהיה לי מישהו... מיוחד.

שיהיה מיוחד בשבילי.

ושאני אהיה מיוחדת בשבילו.

מישהו שיאהב אותי... באמת. אהבה אמיתית ובריאה.

אני רוצה שליאו יאהב אותי.

אני ממצמצת בניסיון להסתיר את דמעותיי. לא עכשיו, לעזאזל. לא עכשיו ולא אף פעם. אני חייבת להפסיק לחשוב עליו. להתגעגע אליו. לייחל שיחזור אליי, שליאו המתוק שאני מכירה ואוהבת יחזור אליי.

אני חייבת להמשיך הלאה.