מחבואים- פרק 6

זה היום החמישי שלי בדירתן של מלאני ואודרי.

בימים הראשונים הן עשו לי סיור של האזור, ובשאר- פשוט ניסיתי להתרגל לרעיון של חיי החדשים. וזה לא פשוט. בכלל.

השעון מתקתק, ובקרוב אצטרך להיפרד ממלאני ואודרי. הן נוסעות לטיול שלהן, טיול של חצי שנה. חצי שנה שבה אצטרך להסתדר לגמרי לבד.

לבד. טוב, זה לא חדש לי.

אומנם כל הזמן הזה ביליתי לבד, אבל הספקתי להתרגל לתחושה שיש מישהו. אבל בקרוב הן ילכו, ואישאר לבד. אצטרך לחפש עבודה, לקום בכל בוקר, להכין ארוחת בוקר, צהריים, ערב. אצטרך ללכת לישון בשעה סבירה, וכל זה מחדש. יום אחר יום.

לעזאזל. אני לא בטוחה שאצליח לעמוד בזה.

"היי!" קולה של אודרי מבהיל אותי ואני קופצת במקום. "אופס, הבהלתי אותך?" אודרי צוחקת ויושבת לידי על הספה, שהפכה לחדר השינה שלי בימים האחרונים. טוב, זה עדיף מהרחוב.

"על מה את חושבת? את נראית מוטרדת."

"אה, כן? איך עלית על זה?" אני מגחכת.

"טוב, אומנם אין לי את הכישורים העל טבעיים לקרוא אנשים כמו שיש למלאני, אבל כן יש לי עיניים. אני מצטערת לבשר לך, אבל את נראית על הפנים."

"כן, אני מניחה שאת צודקת" אני ממלמלת. בכל החמישה ימים ששהיתי בבית הזה, לא הספקתי לדבר כל כך עם אודרי. מלאני היא החברותית והרועשת מבניהן, אודרי בעיקר מקשיבה. אך עכשיו מלאני הלכה לקניות, ואני חושבת שזו השיחה הראשונה שלי ושל אודרי רק שתינו.

"ספרי לי. מה מטריד אותך?"

אני נאנחת. "אני מפחדת." אני מודה בכאב.

"ממה?"

"במצב שלי, יש הרבה דברים לפחד מהם. אבל בעיקר ממה שיקרה כאשר תעזבו. בשנה האחרונה הפכתי לטיפוס שלא תלותי באף אחד. אהבתי את הלבד שלי. אבל מאז שהכרתי אותך ואת מלאני, גיליתי שלבלות עם אנשים אחרים זה לא כל כך נורא כמו שחשבתי. ועכשיו אני מפחדת. אני מפחדת לחזור ללבד הזה, לבדידות המעיקה. בשנה האחרונה למדתי להסתדר לבד, ואהבתי את זה. אך עכשיו, אני מפחדת לחזור לזה."

"ולמה את כל כך מפחדת להיות לבד שוב?" אודרי שואלת.

אני נאנחת. "אני מפחדת ש... אני מפחדת שאם אהיה לבד עוד פעם לא יהיה מי שיגן עליי."

"יגן? יגן ממה?" היא עוצרת רגע לחשוב וממשיכה. "מליאו?"

אני מביטה בה בהפתעה. "איך את-"

"אה, אני מצטערת. מלאני לא כל כך יודעת לשמור סודות." היא אומרת בטון של התנצלות.

"זה בסדר. בכל מקרה... כן. מליאו. אודרי, אני אשמח שלא תספרי את זה למלאני, אבל... בלילה ההוא כשהגעתי הנה, כמו שאת יודעת אני ומלאני נפגשנו בבר בו היא עובדת. אני הגעתי לבר הזה והשתכרתי כי... הייתי חייבת לשכוח."

"לשכוח ממה?"

המילים עומדות לי על קצה הלשון, אז למה אני לא מצליחה להגיד אותן? אולי כי אני לא מוכנה להשלים עם האמת. לעולם לא אמרתי את זה בקול.

אודרי מביטה בי בצפייה, ואני מחליטה פשוט להוציא את זה. כמו לתלוש פלסטר.

"ליאו ניסה להרוג אותי כמה שעות לפני כן. הצלחתי להתגבר עליו.יצאתי מזה ללא נזק גופני. אבל... נפשית לא עמדתי בזה. אז הייתי חייבת להשתכר, לשכוח."

אודרי מביטה בי בהלם מוחלט, ולרגע אני חוששת שעשיתי טעות בכך שסיפרתי לה.

הרגע הזה נעלם כשהיא מחבקת אותי. החיבוק שלה לא לוחץ וחמים כמו של מלאני, ואני מבינה שהיא לא טיפוס של חיבוקים. אך אני מעריכה את זה בכל מקרה.

"את מפחדת שהוא יחזור? וינסה את זה שוב?"

אני מהנהנת. "והחלק הכי גרוע- אני לא שונאת אותו. אפילו לא טיפה. זה כל כך דפוק, אודרי. הוא שונא אותי. הוא פאקינג רוצה במותי. זה מטורף שלמרות הכול, אני עדיין אוהבת אותו. וכנראה שתמיד אוהב."

"ולרי, את יודעת מה את צריכה?"

"מה?"

"להמשיך הלאה. להכיר בחור, או בחורה. אפילו אם זה ללילה אחד. לשכוח לחלוטין מליאו. לצאת, לבלות. תבני לעצמך חיים בלעדיו. מה את אומרת?"

"אני לא חושבת שאני מסוגלת לזה" אני מודה ומרכינה את ראשי, שונאת שאני מאכזבת את אודרי. את כולם. אני פשוט מקרה אבוד. עדיף להן בלעדיי.

כאילו היקום שמע את הייאוש שלי מהשיחה הזאת, הדלת נפתחת ומלאני נכנסת עם שקיות שקופות, שמלאות בפריטי מאכל.

"מי רוצה דונאטס וקפה מסטארבקס בתור ארוחת ערב?" מלאני מכריזה ואני ואודרי אומרות במקהלה, "אני!".

לאחר כמה דקות שלושתנו יושבות סביב שולחן, בולסות דונאטס ושותות קפה.

"הו, אודרי" מלאני אומרת בפה מלא, "שכחתי להגיד לך. חברת התעופה התקשרו אליי, ובגלל סופת רעמים שעומדת להיות, הטיסה שלנו הוקדמה בשבוע. כלומר, מחר."

אני כמעט נחנקת מהבצק השוקולדי שנמצא בפי לשמע דבריה של מלאני. מחר. הייתי בטוחה שיש לי שבוע לעכל את זה שמלאני ואודרי נוסעות ושאני עומדת להיות לבד, אבל מסתבר שזה קורה מחר?    

למזלי, גם אודרי לא כל כך בסדר עם החדשות.

"את רק עכשיו אומרת לי? אנחנו כאילו- אפילו לא הוצאנו את המזוודות מהארון. איך נספיק לארוז הכול עד מחר?"

"היי, הכול בשליטה" מלאני אומרת ברוגע ומנשקת נשיקה קצרה את שפתיה של אודרי. "אנחנו נספיק, אל תדאגי. ולרי תוכל לעזור לנו. נכון, ולרי?" מלאני מביטה בי.

"כ-כן" אני מגמגמת ומרגישה בחילה. "אני- אני הולכת לשירותים" אני רצה לחדר האמבטיה ומגיעה אליו כשכל גופי רועד.

מחר.

מחר החיים החדשים שלי עומדים להתחיל. ואני אצטרך להתמודד עם זה, לגמרי לבד.

דמעות עולות בי, ואני מקיאה את כל מה שאכלתי לתוך האסלה.

אני שומעת דפיקה על הדלת, ואז את קולה של מלאני. "הכול בסדר, ולרי?" היא שואלת.

"כ-כן" אני ממהרת להגיד. "אני פשוט... רגישה לחלב, ואכלתי יותר מדי" אני משקרת.

"אה, אוקיי" היא אומרת, אני מחכה כמה רגעים וכשאני שומעת את צעדיה אני נרגעת. לעזאזל.