מחבואים- פרק 8

אין לי מושג איך אני מוצאת את עצמי בסמטה חשוכה, ליד מועדון רועש, בחזייה וחצאית בלבד.

הפטמות שלי זקורות ובמפתיע אין לזה קשר לג׳ינג׳ית הצמודה לגופי, אלא לקור הלילה.

ג׳יין צמודה אליי, אני יכולה להריח את הבושם שלה, בריח תות. מי ידע שמייצרים כאלה.

אם ג׳יין שמה לב לאי הנוחות שלי, היא לא מתחשבת בכך.

ידיה ממשיכות לגשש, במקומות שאני לא בטוחה שאני רוצה שיהיו שם.

להסכים ללכת איתה הייתה טעות מוחלטת.

רציתי להמשיך הלאה. לא להשיג סטוץ חד פעמי ולא לראות אותה יותר לעולם.

אבל זרמתי עם הרגע, וכעת אני תקועה כאן, מנסה למצוא תירוץ הגיוני שייתן לי סיבה לברוח.

היא נוגעת בי. אני נלחמת בדחף להדוף אותה ממני, את ידיה החמדניות ואת שפתיה שעל צווארי. לעזאזל. הייתי מעדיפה להיות בכל מקום אחר חוץ מכאן.

"יש לך ריח כל כך טוב" מלמלת ג'יין לצווארי. לא זכור לי ששמתי בושם. היא כנראה סתם ממציאה. האם זה יהיה חסר טקט מצידי להגיד 'תודה'? כנראה שכן. אז אני שותקת.

ג'יין מדביקה נשיקה רטובה על הצוואר שלי, שפתיה גולשות לרווח בין שדיי ואני רועדת. אני רוצה לעוף מכאן. אני לא רוצה להיות פה. אני... אני...

"ג'יין, חכי רגע" אני מלמלת ומרחיקה את ג'יין ממני.

"מה קרה?"

"א-אני, אני מצטערת" אני מתחילה לגמגם, מנסה למצוא את המילים הנכונות. "אני לא יכולה."

ג'יין לא טורחת להסתיר את האכזבה שלה. "מה? למה? מה קרה פתאום?"

"א-אני..." אני מתלבטת מה להגיד.

סליחה, פשוט כל פעם שאת נוגעת בי אני נזכרת באקס הרעיל שלי שרוצה להרוג אותי.

לא אופציה טובה.

במקום זאת, אני ממלמלת "אני מצטערת, אני מצטערת" שוב ושוב. אני שמה בחזרה את החולצה ולוקחת את התיק שלי.

ג'יין לחלוטין מבולבלת, ואני מרגישה הבן אדם הכי נורא בעולם שאני משאירה אותה ככה.

אבל אני לא מסוגלת.

אז אני בורחת, בפעם המי יודע כמה אני בורחת. מה לא בסדר איתי?

זה היום הראשון שלי בלי מלאני ואודרי, וכבר הספקתי לפשל ולברוח שוב.

אני מרגישה האדם הכי נורא בעולם כשאני ממתינה למונית, לאחר שנטשתי את ג'יין ללא הסבר.

אני מלאה רגשות מעורבים, פחד אכזבה, הקלה וייאוש.

הכול ביחד, והם כל כך חזקים שאני בקושי יכולה להכילם.

אז אני מתקשרת לאדם היחיד שאני סומכת עליו, וגם האדם היחיד בחיי.

מלאני עונה בצלצול הראשון, ואני מיד מרגישה הקלה. אני שומעת ברקע בקו השני קולות חזקים של מוזיקה, ואת קולה של מלאני שכמעט נבלע בקולות הרקע. אני מניחה שהן במסיבה, ואני מרגישה רע שאני מפריעה להן לבלות.

"היי מותק, מה נשמע?"

"אממ... בסדר" אני משקרת.

"באמת? טוב לשמוע! מה את עושה?"

אני מהססת. לא מגיע למלאני שאשקר לה. "למען האמת, אני לא בסדר."

אני מתחילה לספר את כל מה שקרה, וכשאני מסיימת פניי כבר רטובות מדמעות.

"אוי, מותק. למה יצאת כדי להכיר בחור או בחורה אם עוד לא התגברת לגמרי?"

"אני לא יודעת. אודרי הציעה לי את זה, וחשבתי שזה רעיון טוב. לא ידעתי שזה ייגמר ככה-" מלאני קוטעת אותי לפני שאני מספיקה לסיים את המשפט.

"אודרי אמרה לך? אודרי!" כעבור שנייה אני שומעת את אודרי צועקת כדי קולה יתגבר על המוזיקה, "מה?"

"את אמרת ל-ולרי ללכת למועדון ולהכיר מישהו?"

"כן, למה?"

להפתעתי אני שומעת את מלאני צועקת, והפעם לא כדי שישמעו אותה.

"את נורמלית?! לשלוח בחורה שעוד מאוהבת באקס להכיר מישהו? זה מתכון בטוח לשיברון לב. בטח ובטח גם לצד השני. לנצל מישהו כדי להתגבר על האקס? זה נראה לך הגיוני?!"

אני נבהלת. בחיים לא שמעתי את מלאני כועסת.

"מלאני, תירגעי. איך ולרי יכולה להתגבר על ליאו מבלי להמשיך הלאה עם אנשים אחרים?"

"אני לא יודעת, אבל בטח לא בדרך הזאת. ללכת למועדון בשביל סטוץ כדי לשכוח ממישהו? במה לעזאזל זה מועיל?"

"להיות במיטה ולבכות על מר גורלך, במה זה מועיל?!"

"אז עדיף לצאת למועדון ולחזור משם בבכי? היא ניסתה להמשיך הלאה, ותראי מה קרה. היא פגעה גם בעצמה וגם בבחורה. הפצע עדיין טרי!"

"היי, חכו רגע" אני ממהרת להתערב. "בבקשה, אל תריבו. בטח לא על נושא כזה. מלאני, אודרי רק ניסתה לעזור. היא לא יכלה לחזות מה יקרה. אודרי, מלאני פשוט חושבת שפעלת לא נכון ושההצעה שלך לא טובה. היא לא התכוונה להגיד את זה בצורה כזו."

"את צודקת" מלמלה מלאני.

"אני מצטערת, מאל" אמרה אודרי, ולרגע יש שקט אז אני מניחה שהן התחבקו.

מעולה. גם פגעתי בבחורה זרה היום וגם גרמתי לריב של האנשים היחידים שאכפת להם ממני. מעולה ממש.

מונית עוצרת לידי וצופרת, עוצרת את המחשבות הרעות. "את ולרי?" שואל הנהג.

"שמעו, המונית שלי הגיעה. אני חייבת לנתק. אוהבת אתכן, ובבקשה אל תריבו. לילה טוב." אני מנתקת את השיחה ונכנסת למונית. אני מוסרת לנהג את הכתובת, והוא מתחיל בנסיעה. אני מביטה בעיר דרך החלון. מתחיל לרדת גשם, וטיפות מרטיבות את זכוכית החלון.

הטלפון של נהג המונית, שלפי האפליקציה שמו הוא ג'ורג', מצלצל. הוא עונה, ואני שומעת קול של אישה, ואני לא יכולה שלא להקשיב.

"ג'ורג', יש לי צירים, וירדו לי המים! אני חושבת שאני יולדת."

אה.

"מה?! אוי, אלוהים. איפה את?" שאל הנהג בבהלה ואני מביטה בו. הוא נראה בן 30 לכל היותר. אני מניחה שזה ילד ראשון.

"אני בבית. בבקשה, תבוא."

"אני בעבודה..." מהסס ג'ורג'. הוא נראה אבוד וחסר אונים. הוא בטח מתלבט, כי אם ישאיר אותי כאן באמצע הנסיעה הוא כנראה חושש שאדווח עליו והוא יאבד את עבודתו, אך יש עוד נסיעה של רבע שעה עד לביתי, ואשתו ההריונית עלולה ללדת בכל רגע.

"תקשיב" אני אומרת וראשו מסתובב אליי. "אני אסתדר. לך לאשתך, בסדר? מאחלת לה לידה קלה. מזל טוב." אני מחייכת.

"תודה רבה" קולו מלא הכרת תודה. "שאלוהים יברך אותך." הוא עוצר לצד מדרכה באזור שאיני מכירה. אני מתכוונת לשלם לו, גם אם הנסיעה נפסקה באמצע, והוא מיהר לעצור אותי. "אין צורך. שיהיה לך יום טוב.״

במילים אלה הוא נוסע ומשאיר אותי על המדרכה בגשם. אני מקללת לעצמי על כך שהייתי מטומטמת כדי לא להביא מטרייה. מה חשבתי לעצמי?

הגשם מטפטף עליי ומשאיר נקודות כהות על בגדיי. האיפור שלי נמרח, ואני קופאת מקור.

אני עוצרת אדם שעבר לידי. "סליחה, אתה יודע איך אני מגיעה לשכונת 'הפרפר'?

אני מותשת, עייפה, רועדת מקור ורטובה מגשם מכף רגל ועד ראש, ובעיקר עצבנית- כשאני סוף סוף מגיעה הביתה.

קר לי כל כך, שאני מרגישה שאם לא אתחמם מיד אני אהפוך לקרח.

כל רצוני הוא לקרוס על המיטה ולישון, לקבור את עצמי בתוך השמיכה. אך במקום זה אני הולכת למטבח. אני קפואה, ולכן אני חייבת לוודא שלא אחלה.

זה מוזר שג'וי לא רצה אליי כשהגעתי. אבל אני עייפה מדי כדי לברר. היא כנראה ישנה, ואלוהים אדירים, לא חשבתי שאקנא בכלבה.

אני מתכוונת לחמם את הקומקום כדי להכין תה, אבל אז אני רואה משהו שגורם לי לקפוא במקום.

כוס תה. רותחת. מעלה אדים.

מישהו היה פה.

מישהו עדיין פה.

אני מיד חוטפת פאניקה. ג'וי לא באה לקראתי כשהגעתי הביתה. מה אם קרה לה משהו? מה אם מי שנמצא כאן פגע בה?

מי. אם לא הייתי מבועתת כל כך הייתי מגחכת. ברור שזה ליאו. זה תמיד ליאו.

אני ממהרת למצוא כלי נשק, וכמה שיותר. ליאו בלתי צפוי. הוא יכול לצוץ בכל רגע.

אני לוקחת סכין מהמגירה ומחביאה אותה במגף שלי. אני עדיין כולי דרוכה כשאני מכינה לי תה, ושולפת תיון מהמגירה. אני שואפת את ריח הקמומיל ונופלת לי ההבנה. ליאו אלרגי לקמומיל, והוא בכלל לא אוהב תה.

האם זה לא הוא שפלש לכאן, או שמה הוא מנסה לבלבל אותי?

אני מפהקת וגל של עייפות מכה בי. אני כל כך עייפה, אבל יהיה מטופש מצידי ללכת לישון. מישהו נמצא פה, אני בטוחה בזה. אני חייבת לבדוק את זה.

אבל... אני כל כך עייפה. זה לא יהיה נורא אם אניח את הראש לכמה דקות, נכון? נכון....?

אני נופלת על הקרקע, כל גופי פצוע וכואב. אני מנסה לקום, אני חייבת.

כל כך הרבה צעקות, כל כך הרבה דם.

אנשים נלחמים זה בזה, חרבות מונפות, דם משפריץ לכל עבר.

אני חייבת לקום. אני חייבת להמשיך להילחם. אני לא יכולה להפסיד, אני לא יכולה לוותר, אסור לי.... אני צריכה לקום... אני לא יכולה להיכנע....

אני מנסה, אך כל תנועה גורמת לכאב שמפלח את גופי.

פתאום מושטת לעברי יד, שמציעה לי עזרה. אני מביטה בה. היד פצועה ומלאה חבורות, מלוכלכת בדם ובאדמה.

אך למרות זאת, היא עדיין מציעה לי עזרה. האיש לו שייכת היד כנראה עייף. פצוע בדיוק כמוני. אבל הוא עדיין לא משאיר אותי לבד. הוא מציע לי את ידו, ואני צריכה לאחוז בה. אז למה אני לא? למה אני בוחרת שלא לקבל עזרה?

היד מזמינה. אני לא אוכל לקום בלעדיה. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. ולכן הצעד הנכון הוא לאחוז בה. לקום, להחלים, ולהמשיך להילחם.

אז למה אני לא עושה את זה? מה לעזאזל, לא בסדר איתי?

האיש אמור לוותר ולקחת את ידו בכל רגע. למה אני לא זזה? למה אני לא פשוט קמה וממשיכה להילחם?

היד נמשכת בחזרה, ואני סוף כל סוף מצליחה להגיב.

אבל האיש מתרחק, ויחד איתו ההצעה לעזרה.

"לא! היי! התחרטתי! בבקשה, תחזור!"

הוא לא חוזר, ואני נשארת שם. "לא, בבקשה!" אני מתייפחת. אני רוצה שהוא יחזור. אני רוצה לקום, להמשיך, להילחם. אך אני חלשה מדי.

יכולתי להינצל. להשתפר. אך וויתרתי על ההזדמנות הזו. וכעת...

מאוחר מדי.

אני קמה מבוהלת ושטופת זיעה. אוי, לא. לא שוב.

זמן רב עבר מאז שהיה לי סיוט. חשבתי שהסיוטים המזוויעים שהייתי חולמת בכל לילה עברו, אך הייתי תמימה מדי כדי להניח את זה.

אני משנה תנוחה משכיבה לישיבה על הספה ומגלה שנרדמתי עליה. לא התכוונתי להירדם ככה, בטח לא על הספה ועם הבגדים שלבשתי אתמול בערב.

אני מנסה להבין מה חלמתי, מצחי מתכווץ מהניסיון לפענח את החלום המוזר הזה.

מעולם לא באמת האמנתי בחלומות. תמיד הנחתי שחלומות זה דבר שהמוח שלנו ממציא כדי שלא ישתעמם בזמן שאנחנו ישנים.

אבל כשאת מגיעה למצב של סיוטים מזוויעים בכל לילה, אי אפשר שלא לחשוד שיש להם משמעות.

אני רוצה לחזור לישון, העייפות מקשה עליי לתפקד. אני מחזירה את הראש על כרית הנוי, אבל אני לא מצליחה להירדם. יש לי תחושה מוזרה. כאילו מישהו צופה בי.

אני מזנקת על רגליי בבת אחת. הסכין שדחפתי למגפיי לפני שנרדמתי עדיין שם. עוד לא הורדתי את הנעליים, ולמרות חוסר הנוחות אני שמחה על זה. אני מרגישה יותר מוגנת עכשיו.

אני צועדת בדירה הקטנה, כולי דרוכה להילחם.

ליבי דופק במהירות מטורפת, ואגלי זיעה על מצחי. אני מובעתת, אבל אני לא יכולה לפעול מבלי לבדוק מה שלום ג'וי.

אני מוצאת אותה מכורבלת בשמיכה שזרוקה באמצע המסדרון. מוזר. אני לא זוכרת שהיא הייתה שם לפני שיצאתי. אני מושיטה יד ללטף את פרוותה, פעולה שבדרך כלל מרגיעה אותי. אבל אז היא מתעוררת, ומתחילה לנבוח בהיסטריה.

"ג'וי!" אני קוראת בחרדה וממהרת להרגיע אותה. מה קרה לה? אני מקרבת אותה לחיקי ומחבקת אותה, אבל היא ממשיכה לנבוח. אני חסרת אונים, לא יודעת מה לעשות.

פתאום אני מרגישה נוכחות של מישהו מאחוריי. אני קופאת, לא מצליחה לזוז או להוציא מילה מפי. הזר צועד לעברי, וכל גופי זועק עליי לקום ולהילחם.

אני מתכוונת לעשות בדיוק את זה, אבל פתאום אני מרגישה להב סכין מוצמד לצווארי. האיש מחזיק אותי בזרועותיו ולא נותן לי לזוז. אני מיד מזהה את הריח. זה ליאו. כמובן.

נביחותיה של ג'וי מתגברות כאשר ליאו מהדק את אחיזתו בי, הסכין נלחצת על צווארי ואני מייבבת בכאב.

"אני יכול להריח את הפחד שלך" לחישתו מצמררת אותי. אני שונאת את איך שהוא שולט בי. בגופי וברגשותיי.

הוא נמצא מאחוריי, ולכן הוא לא יכול לראות את האימה שבעיניי.

"ת-תעזוב אותי" אני משתנקת. אני בקושי יכולה להוציא הגה מפי מבלי שהסכין תיצמד אליי עוד יותר.

"כל כך חלשה, ולרי. אף פעם לא לומדת."

אני עומדת חסרת אונים, ליאו כולא אותי בזרועותיו.

"הזדמנות לחיים טובים יותר. חה. יש לך מושג כמה משעשע זה היה לצפות בך, משכנעת את עצמך שאת באמת יכולה להיות מאושרת. לחיות חיים טובים. זה כל כך פתטי. אופייני לך. עמוק בתוכך את יודעת שזה לא אפשרי. אבל היה נחמד לראות אותך מנסה."

אני נאבקת לנשום כשידו מתהדקת סביב צווארי, והסכין עדיין נמצאת שם. אני משתעלת, נואשת לאוויר.

אני כמעט יכולה להרגיש איך כל האוויר נגזל ממני, שנייה לפני שהסכין נופלת מידו של ליאו, משמיעה צליל מצמרר בנפילתה.

פתאום ליאו מרפה ממני, ואני סוף סוף זוכה לאוויר. ובבת אחת, ליאו קורס על הרצפה.

לפני שאני מספיקה להבין מה קורה, יד זרה נוגעת בכתפי ואני קופצת במקומי.

"את בסדר?"

לוקחים לי מספר רגעים להבין מה קורה פה, מי זה הבחור הזר שמביט בי בעיניים מלאות דאגה, ומדוע הציל אותי.

הערת הכותבת:

שלום לכם.ן!!! לא יודעת אם מישהו שם לב אבל ביום ראשון לא העליתי פרק, הייתי עסוקה וזה ברח לי מהראש אבל הנה לכם פרק חדש ומטורף במיוחד!!!!

אני רוצה להגיד תודה רבה רבה על 850 כניסות לאתר ו900 קריאות!!!!! זה מטורף ואני אסירת תודה לכם.

אם אהבתם את הספר שלי אני הכי אשמח אם תוכלו לשתף לחברים ולעזור לי להגשים את החלום שלי שאנשים יקראו את הכתיבה שלי.

אני מודה לכם הכי בעולם!!!!🩷 חג שמחחחח🫶 (באיחור)