מחבואים- פרק 9

קוראים יקרים, בפרק הזה יהיה קטע של פגיעה עצמית, שקלו את הקריאה, תהנו❤️

"מ-מי את-אתה?" אני מגמגמת, מנסה לשמור על קור רוח בניגוד לסערה שמתחוללת בתוכי. אני קולטת שהגבר הזר מבחין בה, וכל חושיי צועקים לי לברוח.

אבל לא, אני לא יכולה. זה הבית שלי עכשיו. ושני הגברים האלה פלשו אליו.

"את בסדר? יש לך כאן דם" ידו של הבחור מרפרפת מעל צווארי, ואני קולטת שהסכין שרטה אותי מעט. זה פצע שטחי, אבל הדם מפחיד אותי יותר משהוא אמור להיות.

אני ממהרת להעיף את ידו ממני, מתכווצת מהמגע הזר. "אני לא אשאל את זה פעם נוספת. מי אתה?"  אני כולי מבולבלת, דורשת תשובות.

הוא שוב מתעלם משאלתי, וזה מרתיח אותי.

אני מתבוננת בו. הוא לא משדר סכנה. באופן מפתיע, אני מרגישה נינוחה לידו. הוא יפיפייה. בנים לא אוהבים שמכנים אותם יפים, אבל אין מילה אחרת לתאר אותו.

פניו בנויות כמו אל יווני, יש לו פירסינג בשפה התחתונה ושיערו בצבע שחור, מסודר ברישול. עיניו כחולות, ומבט קשוח בעיניו.

וגופו לא פחות יפה מפניו. הוא חטוב בצורה מרשימה, ואני מוכנה לשים כסף שהוא מתאמן בספורט כלשהו. הוא לא נראה מבוגר יותר מדי, בן 20 בערך, אך השרירים מקנים לו מראה בוגר יותר.

אני קולטת שאני בוהה, וממהרת להסיט את מבטי.

"גם אני שאלתי שאלה, להזכירך" הוא אומר לי. "את בסדר?"

"למה זה כל כך אכפת לך?" אני שואלת בהרמת גבה.

"פשוט תעני, לעזאזל."

וואו. אף אחד מזמן לא הביע אכפתיות כזאת לשלומי. כמעט שכחתי את ההרגשה.

"אני בסדר, מרוצה? עכשיו תענה לשאלה שלי. מי אתה, לכל הרוחות?"

"קאי."

"השם שלך ממש לא מועיל לי."

הוא מתעלם ממני ומחזיר את מבטו לפצע שבצווארי. "את צריכה לטפל בזה. יש לך ערכת עזרה ראשונה?"

מה לעזאזל? הוא גבר זר, שפשוט הופיע כשליאו תקף אותי כמו פאקינג סופרמן, שהוא רוצה לטפל בפצע שלי? מה קורה פה?

"אמרתי שאני בסדר. פאקינג תענה לשאלה שלי!"

הוא שוב מתעלם ממני. אני נשבעת שאני אחנוק אותו במו ידיי.

כל כולי רועדת, ואפשר להריח את הפחד שלי. אני מרגישה עירומה, חשופה.

"מי זה הבחור הזה? מה הוא רצה ממך?" קאי דרש לתשובות, ולרגע אני לא מבינה על מה הוא מדבר. אך המציאות נוחתת עליי בבום. ליאו. הוא... הוא תקף אותי. ופתאום הבחור הזר הזה הופיע, הציל אותי. אבל לא, הוא לא הגיבור שלי. הוא סכנה.

"זה לא מ-משנה" קולי רועד, וצריך להיות ממש טיפש כדי לא לקלוט את הסערה שבי.

"את מכירה אותו? מה הוא רצה ממך? הוא פגע בך פיזית בעוד מקומות?" ידו חזרה לפצע שבצווארי ואני מתרחקת מהמגע כמו מאש.

"מי אתה, לעזאזל?!" אני צועקת. אני כל כך מבולבלת, ואני דורשת תשובות.

"כרגע, אני זה שהציל אותך. והוא," הוא מניד בראשו לעבר ליאו, "זה שהצלתי אותך ממנו. אז תעני לי. מי הוא? את מכירה אותו?"

"למה אתה צריך לדעת את כל זה?"

"אני צריך לדעת איזה מידע למסור למשטרה."

מידע? "הו, לא. לא, לא, לא. המידע היחיד שתמסור למשטרה זה הפרטים שלך לאחר שהם יגררו אותך מכאן."

"וואו, את ממש לא מתכוונת להודות לי, הא?"

"להודות לך?!" אני מביטה באידיוט בהלם מוחלט.

"כן, להודות לי. עכשיו, מה הכתובת? אני צריך לדעת מה לומר למשטרה."

"וואו. הייתי מצפה מפושע לדעת את הכתובת של הבתים אליהם הוא פורץ." אני עוקצת, ובלתי אפשרי לפספס את הכעס שבקולי.

"אני לא פרצתי לשום מקום," הוא מתגונן. "אני-"

"אה, כן?" אני קוטעת אותו. "אז תגיד לי, סופרמן, איך הופעת פה? מה, פשוט ידעת שאני בצרה? קיבלת אות מהשמיים?"

"זה באטמן, לא סופרמן" הוא מלמל.

"סליחה?"

"קוראים לזה Bat signal. באטמן מקבלת אותות מהשמיים כשאדם בצרה. לא סופרמן."

אני פאקינג לא מאמינה שהגבר שפרץ לביתי עושה לי שיעורים במארוול. זה משוגע לגמרי.

"זה ממש לא משנה פה!" אני אומרת בזעם. לעזאזל, אני ממש קרובה ל-לאבד את זה. "תקשיב לי, תענה לי על השאלות שלי, תיתן לי את המידע שאני דורשת, או שאני מחייגת 100."

"קדימה. מה השאלות שלך?"

וואו. אני מופתעת שזו לא עוד עקיצה וניסיון התחמקות.

"מי אתה? איך הגעת לפה, לעזאזל? למה אתה פה? ולמה הצלת אותי?"

"אני קאי. הגעתי לכאן באמצעות הדלת. התעסקות עם סיכת ביטחון והיא נפתחת בקלות. האבטחה של האזור הזה מתחת לכל ביקורת, אם את שואלת אותי. הצלתי אותך כי היית בסכנה ולא יכולתי לעמוד מנגד."

אני מביטה בו במצב נוקב. "לא ענית על השאלה הכי חשובה. למה אתה כאן?"

"אני-" לפני שהוא מספיק להשלים את המשפט, קולו של קאי נקטע מנביחותיה של ג'וי. אני ממהרת להרגיע אותה, אני מתכופפת ומלטפת את פרוותה, בתנועות איטיות כמו שהיא אוהבת.

"היא יכולה לזהות בן אדם עם כוונות רעות רק על פי ריח, ולפי הנביחות שלה, אתה כנראה מדיף ריח ממש רע."

שקר. יש לו ריח מדהים. שילוב של וניל וחוף ים. קיים בושם כזה?

"אז כנראה שהכלבה שלך צודקת."

אני שומעת קול מאחוריי, ומיד קופאת. זה לא קולו של קאי. זה הקול של... שיט.

אני ממהרת להסתובב, רואה את ליאו, פנס מכוער סביב עינו השמאלית. הוא עומד בקושי, כנראה המכה של קאי הייתה חזקה. אם לא הייתי מבועתת כל כך הייתי מרגישה רחמים.

"ל-ליאו" אני מגמגמת, נלחמת בדחף להתנפל עליו בחיבוק על כך שהוא בסדר. אך אם הייתי עושה את הצעד המטופש הזה, כנראה שליאו היה דוקר אותי בגבי עם הסכין שלו.

פאק. הסכין. איפה היא?

אני מעיפה מבט אל פתח המסדרון, שם הסכין זרוקה. אני ממהרת לתפוס אותה, אך כנראה שליאו חשב יותר מהר ממני, כיוון שבן רגע זינק לעברה, ותפס את הסכין בידיו.

ואז, הכול קרה בהילוך מהיר. כל כך מהר שלא הספקתי להבין מה קורה, עד שהסכין נחתה שוב על הרצפה בקול מצמרר, וליאו נחנק מאחיזתו של קאי בו. אני כמעט מקיאה מהמראה של קאי מחזיק את ליאו באחיזת חנק, ואז מעקם את ידו בתנועה שגורמת לליאו לקרוס על הרצפה בעיניים עצומות.

"אתה נורמלי?!" אני צועקת, וקורעת ברך לעבר ליאו. בבקשה שיהיה בסדר, בבקשה שיהיה בסדר...

"תירגעי, היסטרית. זאת מכת נטרול פשוטה בהגנה עצמית."

הגנה עצמית. ידעתי שהוא עושה איזשהו כושר. הוא מתאגרף?

"ג'ודו. חגורה שחורה."

אה. הוא אמר את זה כאילו קרא את מחשבותיי.

"אז אני מבינה שאין טעם להרביץ לך" אני מגחכת, הסערה שבי נרגעת כשאני מבינה שליאו יהיה בסדר.

"תרביצי כאוות נפשך. אני לא מרביץ לבנות."

הפמיניסטית שבי מתעוררת, אני קומצת את אגרופיי בכעס. "אתה ממש לא מועיל לרושם שלך עליי."

"לא ניסיתי."

אלוהים, הוא כל כך מרגיז. אני לא אדם אלים בדרך כלל, אבל אני מכירה את האידיוט הזה, מה, חצי שעה? והוא כבר הספיק לעלות לי על העצבים.

"יש לך מזל שעוד לא התקשרתי למשטרה שתעיף אותך מפה ישר למאסר על פריצה והשגת גבול, מניאק. שלא נדבר על תקיפה. פעמיים."

הוא מביט בי בהלם, לעזאזל, בכל המצבים הבחור הזה יפה?

"את רצינית? האפס הזה תקף אותך. הוא חנק אותך, אם הייתי מופיע שנייה אחרי כבר היית נחנקת ומאבדת הכרה מחוסר אוויר. ואם לא הייתי מופיע בכלל, היית מתה. את צריכה להודות לי מכל ליבך על כך שהצלתי אותך."

אלוהים אדירים. הבחור הזה לגמרי דביל.

"אתה רציני?! אתה חושב שאני מטומטמת? איזה בן אדם היה מודה לאדם שפרץ לביתו על כך שהציל אותו, בזמן שהוא סכנה בעצמו? איך אני אמורה לדעת שלא התכוונת לפגוע בי בעצמך?"

"כשאת אומרת את הדברים האלה, זה רק מוכיח את זה שאת באמת מטומטמת."

"תעוף מפה" אני מסננת. הדם עלה למוחי. זה הבית שלי, למה הכול חייב תמיד להתחרפן? "פאקינג תעוף מפה, לפני שאני מתקשרת למשטרה."

"תקשיבי, היסטרית, אני לא פאקינג זז מפה עד שהאפס הזה הולך מכאן באזיקים. אני מתקשר למשטרה בעצמי."

"הו, אתה ממש לא."

"אה, כן? רוצה לנסות אותי?" הוא שולף טלפון מהכיס, ומחייג.

הדם עולה לי למוח, אני כל כך כועסת. לא רק אליו, אלא גם על היקום. למה הכול תמיד חייב להשתגע? למה אני לא יכולה להיות נורמלית? למה לא יכולים להיות לי חיים שקטים? זה כאילו היקום שולח לי צרות, זה אחר זה.

"תפסיק!" אני צועקת, מנסה לחטוף ממנו את המכשיר אך הוא מהיר ממני. הוא מביט בי מתחרפנת, ופשוט עומד בשילוב ידיים. אלוהים. הוא כל כך מרגיז. אני מתכוונת להגיד לו את זה, אבל אז עיניו נפערות, והוא צועק, "היד שלך!", אני מסתכלת על מפרק על ידי. פאק.

אני מביטה בבהלה וזעזוע בחתך שעל מפרק ידי, דם זולג ממנו בכמויות.

הכאב עצום כל כך, מוחשי כל כך. הוא כל כך חזק שאני לא מסוגלת להתמודד איתו.

אז אני מחליפה אותו בכאב אחר, שונה. הסכין על מפרק ידי. אני מהססת לרגע, ואז חותכת. אני עוצמת את עיניי בכאב. הכאב הזה... הוא כל כך טוב. ממכר.

הצריבה של החתך מגיעה, ודם מבצבץ מתוך החתך. זה לא מספיק. כואב לי, כואב, כואב... אני חייבת להעלים את זה. אז אני חותכת עוד, ועוד, ועוד.

כל כך הרבה פעמים העברתי את הסכין על ידי שכבר איבדתי את הספירה. הכאב הצורב של הפצעים, הדם שזולג... זה כואב כל כך אך בו זמנית מענג.

מה לא בסדר איתי? אני מתחרפנת. האם אני משוגעת? מזוכיסטית? אני צריכה טיפול? אני מסוכנת? לי? לסביבה? אולי אם איעלם זה יהיה הרבה יותר טוב לכולם?

לא, לא, לא. כל כך הרבה מחשבות, אני לא יכולה, אני חייבת להשתיק אותם... לא....

החזרה מהפלאשבק היא כמו סטירה מצלצלת לפרצוף.

אני מתעשתת לאחר זמן שמרגיש כמו נצח, אבל בפועל זה רק כמה שניות. הכול מסוחרר, אני מתקשה לחשוב, להבין מה קורה. הצריבה של הפצע שבידי הוא הדבר היחיד שאני מרגישה.

כנראה נחתכתי באמצע המאבק עם ליאו. הדם, הבהלה. הכול היה יותר מדי מוכר ונשאבתי לפלאשבק.

"משטרה, שלום." אלה הקולות הראשונים שאני שומעת, שעוזרים לי להתאפס על עצמי. ראשי מיד מופנה לכיוון הקול ואני רואה את קאי, טלפון בידו.

קול נשי בוקע מן המכשיר, "משטרה, שלום. מישהו שם?"

אני מביטה בקאי בעיניים פעורות. "את בסדר?" הוא שואל, מתעלם מהאישה שבצידו השני של הקו.

"ת-תנתק א-את זה" אני מגמגמת, לא מצליחה להוציא מילה מפי.

"לא." לא. זו התשובה שלו לסערה שמתחוללת בתוכי. פאקינג לא.

"אמרתי שתנתק את זה!" אני צועקת, מנסה להגיע לטלפון שלו ולנתק את השיחה, אך קאי מתחמק ממני.

"שלום, אני רוצה לדווח על תקיפה" אומר קאי אל השוטרת שבטלפון.

נשימתי נעצרת, ותמונות מחרידות מופיעות במוחי.

ליאו בתחנת המשטרה, שוטרים צועקים עליו.

ליאו בבית משפט, השופט דן אותו למאסר.

ליאו מושלך לתא כלא, מלוכלך, רעב. אסירים מתעללים בו.

לא. אני לא יכולה, אני לא מסוגלת שזה יקרה. אני לא מוכנה שליאו ייפגע, בשום מחיר. מה לא בסדר איתי?

"תנתק את השיחה!" אני צועקת ומזנקת לעברו, מנסה להשיג את הטלפון כדי לנתק. הטלפון נוחת על הרצפה, ואני מנסה להשיגו, אך קאי מהיר ממני.

"תביא לי את זה!" אני צועקת וקופצת לעברו, הוא נופל ואני מצליחה להשיג את הטלפון מידו. "סליחה, זו טעות" אני אומרת לשוטרת ומנתקת את השיחה.

אני מנופפת בטלפון מולו בחיוך ניצחון, בניגוד מוחלט למבט הזועם שעל פניו.

"תקשיב לי. אם תלשין למשטרה על ליאו על כך שתקף אותי, אני אגיד להם שפרצת לפה, שהמצאת את התקיפה כדי לכסות על הפריצה שלך. זה הבית שלי, ואתה זר שהופיע פה. למי אתה חושב שהם יאמינו, לי או לך?"

הוא שותק, ואני לוקחת את זה כניצחון. "תקשיב לי. או שאתה עף מפה, או שאני דואגת שיעיפו אותך לכלא. איך אני?"

"אז את סוחטת אותי?"

אוי, שיט. אני סוחטת אותו.

"אני מניחה שכן."

אני לא יודעת מה אני עושה. זה לא אני. אבל בכל מה שקשור לליאו אני לא אני.

הוא נראה מובס, וחלק ממני מרגיש רע על כך. חלק אחר מרגיש ניצחון.

"אני לא יכול להיכנס לכלא" הוא מלמל, ספק לי ספק לעצמו. "תקשיבי" תשומת ליבו חוזרת אליי. "אני לא אתקשר למשטרה, בתנאי שהאפס הזה יעוף מכאן. אני אשמח לבעוט בתחת שלו בעצמי."

"בסדר" אני מלמלת. "רק בלי הקטע של לבעוט לו בתחת" אני אומרת בנוקשות, והוא צוחק.

"מה כל כך מצחיק?"

"את מקסימה כשאת כועסת, פרח."

"פרח?" אני שואלת בזעם.

"לא אמרת לי את שמך, אז הייתי חייב להמציא משהו."

"ולרי" אני מגלגלת את עיניי, אומרת את שמי בטון תוקפני כל כך כאילו זו קללה.

"עם הטון שבו את אומרת את שמך, אני מעדיף 'פרח'."

אני ממש קרובה להעיף לאידיוט אגרוף שיסדר את ההבעה הזחוחה שלו. הוא מביט בי בשעשוע, ובא לי למות מכמה שהוא יפה.

"אני מקווה שאת כבר לא זועמת כל כך, כי עדיין לא אמרת לי איפה ערכת העזרה ראשונה."

"הא?" ראשי מתרומם אליו. "נפצעת?" לפתע אני מרגישה רגש מוזר, כזה שמזמן לא הרגשתי כלפי אדם אחר. דאגה.

"לא אני, את. החתך נראה עמוק. את צריכה לטפל בזה."

אני מפנה את מבטי לחתך שביד שלי, ונזכרת בפלאשבק המצמרר שחטפתי. קאי לא שם לב אליו, למזלי. אך אני עדיין זוכרת אותו. הוא הרגיש... אמיתי כל כך. כאילו חזרתי לרגע הכואב הזה. אני מקבלת צמרמורת רק מהמחשבה.

"אני אהיה בסדר" אני ממלמלת ומחבקת את עצמי כדי להתחמם. התחיל להיות קר, ואני עדיין עם הבגדים מהמסיבה, שכעת נראית רחוקה שנות אור.

מאז שיצאתי למסיבה הזאת, הספקתי להתמזמז עם בחורה, לנטוש אותה כשאני חצי עירומה, לברוח, ללכת חצי שעה הביתה ברגל, להגיע לבית, להירדם, לקום וכמעט להירצח- ואז להינצל בידי זר מסתורי ויפיפייה בצורה מרגיזה, שהופיע לכאן כמו סופרמן.

וואו.

הספק יפה לפחות מ-24 שעות.

"את לא" קאי מתעקש. "בחייך, פשוט תני לי לטפל בך. איפה הערכה?"

על פי הבעתו הנחושה, אני מבינה שאין טעם להתנגד.

"שמע, אני לא יודעת איפה יש ערכת עזרה ראשונה, אם יש בכלל."

"פלסטרים? אלכוהול לחיטוי? צמר גפן?"

אני מגחכת. "האלכוהול היחיד שיש בבית הזה הוא לשתייה."

הוא לא צחק מהניסיון העלוב שלי להקליל את האווירה. אני נאנחת, "תקשיב, אני לא יודעת איפה יש את כל הדברים האלה. אני גרה כאן בסך הכול יומיים. זה בית של חברה שלי, לא שלי."

"מצוין, אז תתקשרי לחברה שלך ותשאלי." קאי מביט בי במבט של: "כאילו, דה."

אני רוטנת ושולפת את הטלפון שלי מהכיס, מחייגת למלאני מהשיחות האחרונות שבטלפון שלי. היא עונה מיד, ותודה לאל. אם הייתי צריכה להיות בשקט המביך הזה הייתי מתה.

"היי, מותק. מה שלומך? יותר טוב?"

"היי, מלאני. מה איתכן? איך אתן מבלות?"

"כרגע אנחנו במלון" קולה של אודרי נשמע. "במיטה של המלון יותר נכון."

"איו! יותר מדי מידע" אני צוחקת. לנוכח המבט חסר הסבלנות של קאי, אני ממהרת להגיע לנקודה. "בכל אופן, אממ, אתן יודעות במקרה אם יש בבית ערכת עזרה ראשונה? ואם כן, איפה היא?"

"מה, מה קרה?" מלאני מיד נבהלת.

"תירגעי, הכול בסדר" אני ממהרת להרגיע אותה, "לא קרה כלום. זה רק-" אני משתתקת כשקאי חוטף ממני את הטלפון. אני ממהרת למחות אך הוא מתעלם ממני, ופאקינג מדבר עם חברה שלי.

"זה לא 'כלום'. ולרי נחתכה ביד. היא מסרבת לטפל בפצע, אז אני עושה זאת במקומה."

"מה?!" אני שומעת את קולה של מלאני צועק. "מי אתה?"

"אני החבר של הרגזנית הזו שכאן" אני מתעצבנת מיד כשהוא אומר חבר שלי. הוא היה פאקינג מת לזכות בהגדרה הזו. להפתעתי ולחרדתי קולה של מלאני מתרכך. בוגדת. "הו, היי. יש לנו ערכת עזרה ראשונה. היא נמצאת במגירה האחרונה בחדר האמבטיה, הראשון במסדרון משמאל."

"תודה רבה" קאי מחייך חיוך שבא רצון, ונראה שהוא משתעשע מהתגובה שלי למצב הזה. לפני שמלאני מנתקת, אני שומעת משפט שאם לא התפוצצתי מכעס עד עכשיו, הוא לחלוטין יעשה את העבודה.

"אה, ותיזהרו שניכם. זו דירה של לסביות, אז אין אמצעי הגנה. ולאעל המיטה שלי."

קאי מתאפק שלא לצחוק, ואני מתאפקת שלא להשתגע. "ניזהר. תודה לך."

הוא מנתק את השיחה, וזורק לעברי את הטלפון. אני מספיקה לתפוס אותו לפני שהוא נופל על הרצפה.

"מי אתה חושב שאתה, לעזאזל?" אני צועקת עליו, והוא מגחך.

"לפי הנחמדה הזאת שדיברתי איתה כעת, אני החבר שלך, פרח."

"היית פאקינג מת."

הוא מגלגל עיניים ואומר, "תשבי על הספה, אני הולך להביא את הערכה." הוא נעלם אל המסדרון, ולאחר דקה או שתיים הוא חוזר, בידו ערכת עזרה ראשונה. אני יושבת על הספה ומביטה בו במתח, לא רגועה.

מה קורה פה, לכל הרוחות?

אני מכירה את הבחור הזה שיושב לצידי ומחטט בערכת העזרה הראשונה פחות משעה, ואני כבר יודעת עליו יותר דברים משהייתי רוצה.

קוראים לו קאי. הוא חזק. הוא מתאמן בג'ודו, ויש לו חגורה שחורה. אין לי מושג מה זה אומר, אבל זה נשמע מרשים. יש לו פירסינג בשפה, שמסקרן אותי באופן מעצבן איך יהיה לנשק אותו; שיערו שחור שכל רצוני הוא להעביר את ידיי בו; עיניו כחולות, לא כמו שמיים או חוף ים, יותר כמו אוקיינוס סוער.

ובעיקר, הוא יפה באופן מרגיז. וכעת, כשהוא מתכופף ומורח נוזל אלכוהולי לחיטוי על צמר גפן, שיערו זז וחושף קעקוע של נחש על צווארו, מגלה לי פרט נוסף עליו.

הוא שם לב למבטי שסוקר אותו. "יפה, אה?" הוא מגחך.

"נחמד" אני מגלגלת עיניים. שיקרתי. הקעקוע נראה מרשים.

"טוב, את הקעקוע ה'נחמד' הזה עשיתי כשהעיפו אותי מהבית," הוא עוצר את משפטו לרגע ושופך אלכוהול לחיטוי על צמר גפן, "תיזהרי. זה ישרוף טיפה. בכל אופן, אין לו באמת משמעות. אבל כשהגעתי למכון קעקועים מטונף ולחלוטין לא סטרילי בשעה 2 בלילה, פשוט אמרתי למקעקע לעשות לי איזה קעקוע שהוא רוצה איפה שהוא רוצה. הבחור היה סטלן מת, אז יש לי מזל שהוא קעקע את זה ולא זין על המצח או משהו."

אני מגחכת. "חבל, הוא היה מקעקע את בדיוק מה שמתאר אותך. זין."

הוא שם יד על חזהו ומעמיד פנים שהוא נפגע. "אאוץ' " הוא אומר בדרמטיות ואני צוחקת.

"יש לך צחוק יפה" הוא אומר ולחיי מתלהטות מהמחמאה הפתאומית.

"ו-סיימתי" אומר קאי כשהוא מדביק פלסטר על הפצע.

"תודה" אני אומרת.

"רגע, תחזרי על זה" קאי אומר בהלם, ואני מביטה בו בבלבול. "מה?"

"היפיפייה הרגזנית אמרה משהו נחמד?! וואו, אני מרגיש מיוחד שהצלחתי להוציא ממך משהו שהוא לא עקיצה."

אני מגלגלת עיניים. "אתה מוציא ממני את הצדדים האפלים שלי, מה אני אגיד."

הוא מחייך חיוך רחב ומתנשא. "הכבוד הוא לי."

אני מגלגלת עיניים, ורעד קור פתאומי חולף בי, ואני מצטמררת.

"קר לך?" קאי שואל בדאגה מפתיעה.

"קצת" אני ממלמלת. הו, אם האידיוט יתנהג כמו ג'נטלמן וייתן לי את הז'קט שלו אני אצחק עליו בפרצוף.

"עם הקור שיש בחוץ, אני לא חושב שחצאית וגופייה הם הלבוש המתאים" הוא מגחך. אני מביטה בעצמי. לעזאזל. הגופייה הקטנה שאני לובשת חושפת את השדיים שלי לגמרי. זה מה שקאי ראה כל הזמן הזה?

"קצת קר לי, לא ביג דיל" אני משקרת. קפוא לי.

"את נראית קפואה. בקור שקורה בחוץ, את תהיי חולה. מניסיון. מחר את תמצאי את עצמך מכורבלת בשמיכה ושותה 5 כוסות תה ברצף."

"אתה מתנהג כמו פאקינג אמא" אני עוקצת אותו, אבל אז נופלת בי ההבנה. "רגע אחד. התה שבמטבח, הוא שלך? אתה הכנת אותו?"

הבעתו של קאי נראית כאילו תפסו אותו גונב עיתון.

"אתה פרצת לבית שלי כדי להכין תה? מה אתה, סוחר תיונים?" אני אומרת בכעס.

"תירגעי. לא, אני-"

"תירגעי?" אני מביטה בו בזעזוע וקמה מהספה. "אני כזאת מטומטמת. מה חשבתי לעצמי, שנתתי לך להישאר פה?"

"מה?"

"מה? תענה לי, קאי, והפעם בלי להתחמק, מה אתה פאקינג עושה פה? אתה גבר זר שמופיע משום מקום, מציל אותי ואז מתעקש לטפל לי בפצעים, ואתה מצפה שאעבור על זה בשתיקה? מי אתה? למה אתה כאן?"

אלוהים, אני כל כך מטומטמת.

מעט תשומת לב ואני מורידה את כל המגננות שלי? מי יודע, אולי הוא רוצח סדרתי לא פחות פסיכופת מליאו? הוא לא הגיבור שלי, מי יודע למה הוא כאן? כדי לגנוב, לחטוף, להרוג, אולי אפילו לאנוס? אולי הוא סוטה מטורף? אלוהים, איך יכולתי להיות כל כך תמימה?"

"לך מכאן" אני לוחשת.

"ולרי, חכי רגע. תני לי להסביר-"

"לך מכאן!" אני צועקת, הטון שלי מתגבר בן רגע. אני חובטת בחזהו. "זה הבית שלי, עוף מכאן!"

"היי, היי, תירגעי!" הוא צועק ואוחז בזרועותיי. המגע שלו מרתיע אותי ואני צועדת לאחור. "לך מכאן, בבקשה" אני לוחשת.

"בסדר" קאי אומר, מובס. "אני... מצטער."

"אל תצטער, פשוט... פשוט תלך מכאן. תלך מהבית שלי. בבקשה."

והוא הלך.